ניר וולף: יש את השיר הידוע שאומר "תיזהר ממנה, כמו דבורה מייד עוקצת", נכון? אז המקרה של ניר דבורי אחר לגמרי. הוא כבר מזמן איבד את העוקץ. מה שנשאר זה רק הזמזום - וזה זמזום מעצבן, מביך ועצוב. זו לא היתה המלחמה של דבורי, שפעם אחר פעם נחשף בה בעליבותו וברדידותו. בתחילה הביא לשידור הפרשן הצבאי "תיעוד של התקיפות בטהרן", שהתברר בתור סרטון מבושל עם אפקטים מוגזמים שנוספו ב־AI. חלפו ימים בודדים, והוא גם סיפק לצופיו תיעוד בלעדי של "מפציצי B2 בשמי איראן", שבכלל נלקח ממשחק מחשב, מה שהפך אותו מייד לבדיחה של הרשתות החברתיות. דבורי הוא מהטאלנטים הכי מוכרים ומשפיעים של חדשות 12. דיווחיו לרוב פותחים מהדורות, הוא זוכה לחיקוי קבוע ב"ארץ נהדרת", ורק לאחרונה, לפני כחצי שנה, השיק ספר שכתב על סיקור המלחמה בעזה. אירוע ההשקה נערך בחצר ביתה של אופירה אסייג, בנוכחות כל בכירי הערוץ, ואף זכה לסיקור מפרגן בתוכניתו של גיא פינס. הוא לא סתם פרשן - הוא אייקון תרבות. אלא שגל הפדיחות שלו הציף תהיות מדאיגות: איך יכול להיות שהפרשן הצבאי של הערוץ המוביל במדינה לא בודק את המידע שהוא משדר? כזכור, פרשת קטארגייט והעדויות של אלי פלדשטיין כבר לימדו אותנו כי לפני שנתיים פרסם דבורי בפתח המהדורה המרכזית לפחות שני אייטמים שקריים, שהסתמכו על תדרוכים מפוברקים שהאכילו אותו מקורבי ראש הממשלה, פלדשטיין ושרוליק איינהורן. וזה מה שנחשף בפומבי. כנראה לעולם לא נדע כמה חארטות והמצאות מצאו את דרכן לשידור. כי דבורי, לכאורה, מחרטט את הציבור על בסיס קבוע, והוא לא היחיד. "גורם במערכת הביטחון אמר לי את הדבר הבא", דיווח בדרמטיות אלמוג בוקר במהדורה ב־10 במארס. "בתוך ימים נוכל לקחת מהאיראנים 95% מיכולת השיגור, ולצמצם דרמטית את היקף הירי. זה לא יקרה בתוך יומיים, כן בטווח של ימים - ולא שבועות". חלפו שבועיים, ובאותו הערוץ שאלו בשידור מדוע היקף השיגורים לא השתנה לאורך שבועות. 💣 💣 💣 הכלי העיתונאי של ציטוט בעילום שם, שראוי להשתמש בו רק לעיתים נדירות, הפך איכשהו לשיטה שבעזרתה מרכיבים היום את החדשות. הגורמים המסוקרים מחדירים לדיווחים של חדשות 12, תחת הכינוי "גורם בכיר", כל נרטיב שהם רוצים. ובהיעדר חשיפת זהות הדובר, אפשר לומר הכל ואף אחד לא צריך לשאת בהשלכות של השקרים הללו. העיתונאים בטלוויזיה, מצידם, כל כך גרועים בעבודתם, שהם פשוט משדרים מה שנותנים להם - גם כשזה שקר, ספין או סרטון ממשחק מחשב. ככה אנחנו מקבלים מהדורה שברובה מהדהדת מסרים, כשהתוכן המשודר מושפע מספינים, מתעמולה, מהדלפות מניפולטיביות, מתדריכים חד־צדדיים ומציטוטים עלומים של "גורמים". לפני כשבועיים סיפרה דנה ויס בהתרגשות, בפתח המהדורה, כי יש לה סקופ: גורם ישראלי בכיר אמר לה ש"הלחימה תימשך לפחות עוד חודש". "אם זה אכן נכון", סייגה יונית לוי בסוף הדיווח, כי היום אפילו מגישת המהדורה המרכזית מטילה ספק באמינות הדיווחים שמשודרים בה. הסיבה העיקרית שאנחנו מקבלים הפגזה של שטויות, נעוצה בצורך של הערוצים להחזיק רצף שידורי חדשות בלתי נגמר. 20 שעות שידור ביממה, מחסור במידע מהימן, שפע של אינפורמציה בלתי מאומתת והרבה עיתונאים בינוניים מובילים ליצירת חדשות גולמיות, שמטרתן האמיתית היא למשוך זמן בין הפסקת פרסומת אחת לאחרת. אז יושב אחד כמו דבורי באולפן, בעת שיגורים על ישראל, ומדווח לצופיו שהטיל יורט, אולי יורט, בעצם נפל בשטח פתוח, ועוטף את דבריו במאצ'ואיזם ובביטחון, כאילו הוא יודע הכל, גם אם בתכלס הוא לא יודע כלום. ככה זה כשחייבים לדבר, אבל אין מה לומר. סיקור המלחמה הנוכחית רווי בשיח שטחי ומפוזר. אנשי החדשות, המאופיינים בחשיבות עצמית מופרזת, מקפידים לעשות רושם של אנשים בעלי ידע בלתי מוגבל, אבל המלחמה גילתה שהם איבדו את מה שמכונה "כיסא ליד שולחן הממשלה". הם התנתקו מזרם המידע, ובשל כך יורים לכל הכיוונים. ובהיעדר מקורות אמינים, כל מה שנותר להם זה ליצור אשליה של "אני מבין מה קורה". "בסוף, בשורה התחתונה, אנחנו נכנסים לשבוע הרביעי. זה יהיה שבוע מרכזי, שיוביל אותנו אולי בסופו אל תחילת ההתלבטות כיצד להמשיך את הדרך", אמר בתחילת השבוע מי אם לא ניר דבורי. משפט בומבסטי וחסר משמעות, שנועד לתאר מציאות שאין לו מושג מה באמת קורה בה. איכשהו, הפומפוזיות בדיווח, יחד עם הטון הסמכותי, גרמו אפילו לשטות הזו להישמע כאמירה רצינית - אבל זה רציני כמו ליצן בחליפה שצונח עם מטרייה ממטוס B2 בשמי איראן. >> @nirwolf

במשך יותר מעשור עושה שלום אסייג את אותה הסדרה, אבל רק משנה לה את השם. זו תמיד אותה קומדיה תקופתית על קיפוח וטמטום אנושי. מין נוסחה ממוחזרת של עלילות צפויות, סטריאוטיפים עדתיים, התקרבנות, גזענות, הגחכה, שנאה לממסד וקשת רחבה של דמויות צבעוניות שכולן - ללא יוצא מן הכלל - מטומטמות באופן חריג. הרצף החל עם "שנות ה־80", סדרת הלהיט ששחזרה את נעוריו של אסייג באייטיז, והמשיך ב"שנות ה־90" שהעתיקה את הווייב לעשור אחר. אמש עלתה ברשת 13 "המעברה" - סדרה חדשה שיצר במשותף עם בנו דניאל אסייג ואור כהן - וכצפוי, גם היא בנויה על אותן קריקטורות שחוקות. הפעם, אלו ממוקמות בשנות החמישים, במעברה ליד אשדוד. ואסייג, כהרגלו, מגלם בערך את אותה הדמות. ״וואן טריק פוני״ של עולה חדש ממרוקו, ראש משפחה לבבי ותמים אשר נאלץ להתמודד עם קשיי קליטה ועם השיגעונות המוזרים של שכניו מהעדות השונות. אלה, גם הפעם, מוצגים בסדרה כדמויות עילגות ומגוחכות, שחוטפות מכות מכפכף, גונבות ומשקרות או מנהלות רומן עם תרנגולת. מי שאהב את שני הפרויקטים הקודמים בוודאי ירגיש בבית, שכן רבים משחקני "המעברה" - ביניהם דניאל אסייג, יגאל עדיקא, שלומי קוריאט, חיים זנאתי ואחרים - כיכבו גם בגלגוליה הקודמים. רק חבל ששום דבר לא התפתח בדרך משנות השמונים לשנות החמישים. בשנים האחרונות, הודות ל״מנאייכ״ ו״פטריק״, אסייג אמנם התפתח לשחקן דרמטי מוערך, אבל ההומור העממי שלו נשאר כל כך נמוך שהוא בגובה ביוב. "המעברה" מתהדרת בהומור שנתקע בשנות החמישים, וזו ממש לא מחמאה. בתיאוריה, "המעברה" אמורה להיות סדרה חשובה. כזו שנעזרת בצחוקים ובעלילה פשוטה ועממית כדי לספר ולהנגיש את היחס המזלזל שקיבלו עולים לפני שבעים שנה. אולם זו לא סדרה שעושה חסד עם האנשים שהיא מספרת עליהם, והאמת שהיא גם לא עושה חסד עם צופיה. בפרומואים המפוצצים לפני השידור כינו אותה ״סדרת הקאלט הבאה״, אבל האמת היא שהרבה זמן לא ראיתי סדרה כל כך מביכה. כבר יותר מדור ששלום אסייג נחשב למותג טלוויזיוני מוביל, שמקבל תקציבים נדיבים, פרסים, חופש אמנותי והמשכיות. אבל האיש שנלחם בממסד באמצעות הקומדיה, הפך להיות הממסד המדושן והמקובע שהוא מתלונן עליו - כי למרות המשאבים הכספיים שברשותו, כל מה שהוא עושה זה רק לספר לנו את אותו הסיפור על קיפוח שהיה פה מזמן. במקום לתפקד בתור ביקורת מרדנית בממסד המיושן, אסייג לוקח את הטיעונים שלו ומגחך עליהם. הוא שוב מנציח סטריאוטיפים ומצמצם את הדמויות לבדיחה קלישאתית לא מוצלחת, ומספק עוד סדרה שכאילו יצאה מפס ייצור של קומדיות בורקס עדתיות שפג זמנן. ״המעברה״ היא בורקס מקולקל שנרקב בתנור, ואין שום סיבה לאכול אותו. @nirwolf