I am the director of #NOVA. This week, a post viewed over 10 million times branded our documentary an "Israeli propaganda film". Here is the truth behind the film—and the disturbing denial unfolding right beneath it. Three years. The day after October 7th, I already found myself in the civilian operations center for the missing—set up by citizens who realized state institutions were simply not functioning. The two weeks I spent there will stay in my heart and soul forever. We sat around crowded tables, downloading photos and videos posted across social media, trying to piece together who was alive, who was murdered, and who was taken hostage. I watched hundreds, maybe thousands of clips of people from the festival. As a longtime raver myself, I knew that if I hadn’t been a father to a four-year-old, there was a very good chance I would have been in the thick of that dance floor. By my second day volunteering, as a filmmaker, I knew: the moment my work here was done, I had no choice but to make a documentary about the massacre, so the entire world could see. That is how #NOVA was born. When the operations center closed, carrying a wounded, aching soul, I sat down at my computer and typed the hashtag #NOVA everywhere: Twitter, Instagram, Facebook, and Telegram channels where partygoers and terrorists alike had uploaded real-time footage. I downloaded everything I could find. After a week of working around the clock, I already had a hard drive with eight hours of raw footage. Later, once we tracked down who had filmed what, we requested the original master files. Added to those was GoPro footage from Hamas terrorists that had leaked online. Already in October 2023, while collecting the material, social media began filling with claims that the massacre never happened. That it was an Israeli lie. An excuse for war. That the IDF shot the crowd. That is why it was clear to me: the film must have no voiceover, no interviews, and no commentary. Any addition would open the door to accusations of crafting a one-sided narrative or using manipulation. I created a chronological timeline of two sides documenting the festival and the massacre: on one side, young people gathered to celebrate life, music, and freedom; on the other, killers proudly recording their own atrocities. Young people of the exact same age—one side driven by love and a hunger for life, the other fueled by hate and celebrating death. I insisted on blurring the graphic images of violence, out of deep respect for the victims and a refusal to traumatize the viewers as we ourselves had been scarred by working through the raw footage. And this week, that post went viral calling it "propaganda". Propaganda. The terrorists' own bodycam footage. The voices of young people dancing until 6:29 AM. That is what they call propaganda. And then come the comments (some shown in the attached screenshots): "It’s AI." "The IDF shot the crowd." "The Jews control Hollywood". "It was all staged." Anyone who wants to grasp the depth of this decay can look at the attached screenshots and the responses to the post below. Witness how easily murder is brushed off as "staged," raw evidence is dismissed as digital fabrications, and victims are blamed for their own slaughter—and then go wash that venom off. This is not a film review, and it is not a debate over facts. It is raw, classic antisemitism operating on modern platforms: Jews lie, Jews fake, Jews are to blame for their own demise. The 1930s not as a metaphor, but as direct continuity. Back then they denied; today they claim it’s AI. Anyone labeling Hamas bodycams as "Israeli propaganda" isn't debating facts. They are erasing the dead. This film does not ask for pity. It demands only one thing: look at what both sides filmed. Those who refuse to look at the evidence and choose the lie have already chosen their side. Never forgotten. Never forgiven. Never erased. אני הבמאי של #נובה. השבוע, פוסט שנצפה ביותר מ-10 מיליון פעמים כינה את הסרט שלנו "סרט תעמולה ישראלי". זו האמת מאחורי היצירה – ומאחורי מנגנון ההכחשה המבעית שמתרחש ממש מתחתיו. שלוש שנים. יום למחרת ה-7 באוקטובר כבר מצאתי את עצמי בחמ"ל הנעדרים האזרחי, שהוקם על ידי אזרחים מודאגים שהבינו שהמדינה לא מתפקדת. השבועיים שהייתי שם יישארו בליבי ובנפשי לנצח. ישבנו שם יחד סביב שולחנות והורדנו סרטונים ותמונות שהועלו לרשתות, וחיפשנו מי חי, מי נרצח, מי נחטף. ראיתי מאות, אולי אלפי קטעים של אנשים שהיו במסיבה. כבליין לשעבר הרגשתי שאילולא הייתי אב לילד בן ארבע, סיכוי טוב שהייתי מתקרחן בפסטיבל הזה. כבר ביום השני של ההתנדבות, כבמאי, ידעתי: ברגע שאסיים כאן, אין לי ברירה אלא לעשות סרט דוקומנטרי על הטבח, כדי שכל העולם יראה. מתוך זה נולד #נובה. החמ"ל נסגר, ועם נפש פצועה וכואבת התיישבתי מול המחשב והקלדתי את המילה #NOVA בכל מקום: טוויטר, אינסטגרם, פייסבוק, וערוצי טלגרם שהמבלים והמחבלים העלו אליהם תיעודים בזמן אמת. הורדתי כל מה שנמצא. לאחר שבוע של עבודה סביב השעון כבר היה לי הארד-דיסק עם 8 שעות של חומר גלם. בהמשך, כשזיהינו מי צילם, ביקשנו את קבצי המקור. אליהם הצטרפו צילומי גו-פרו של מחבלי חמאס שדלפו לרשת. כבר באוקטובר 2023, בזמן שאספתי את החומר, הרשתות התחילו להתמלא בקולות שהטבח לא קרה. שזה שקר ישראלי. תירוץ למלחמה. שהצבא ירה במבלים. לכן היה לי ברור: הסרט חייב להיות ללא קריינות, ללא ראיונות וללא פרשנות. כל תוספת הייתה נותנת פתח לטענה שבנינו נרטיב חד-צדדי, שהשתמשנו במניפולציות. יצרתי ציר זמן כרונולוגי של שני צדדים שתיעדו את המסיבה ואת הטבח: מצד אחד צעירים שבאו לחגוג חיים, אהבה וחופש, ומהצד השני רוצחים שתיעדו בגאווה את הזוועות שלהם. צעירים בני אותו גיל – שטופי אהבה ורצון לטרוף את החיים מול שטופי שנאה עם רצון לחגוג את המוות. היה לי חשוב לטשטש את המראות הגרפיים הקשים, מתוך כבוד לנרצחים ומתוך סירוב לשרוט את הצופים כפי שכולנו נשרטנו בעבודה על החומר הגולמי. והשבוע, פוסט אחד שנצפה ביותר מ-10 מיליון פעמים קרא לזה "סרט תעמולה ישראלי". תעמולה. צילומי מצלמות הגוף שהמחבלים העלו בעצמם לרשת. הקולות של הצעירים שרקדו עד 6:29. לזה הם קוראים תעמולה. ואז מגיעות התגובות (חלקן מופיעות כאן בצילומי המסך): "זה AI." "הצבא ירה במבלים." "היהודים שולטים בהוליווד". "הכל מבוים." מי שרוצה להבין את ממדי הריקבון, מוזמן לראות את התמונות המצורפות ואת התגובות לפוסט המוטמע כאן. לראות, להיגעל מהקלות שבה הופכים רצח ל"מבוים", גופות לפברוק דיגיטלי ואת הנרצחים לאשמים – ואז ללכת להישטף מהרוע הזה. זו לא ביקורת על סרט ולא ויכוח על עובדות. זו אנטישמיות גולמית, עתיקה ומוכרת, שרק החליפה פלטפורמה: היהודים משקרים, היהודים מזייפים, היהודים אשמים ברצח של עצמם. שנות השלושים לא כמטאפורה, אלא כהמשך ישיר. אז הכחישו – היום טוענים שזה AI. מי שקורא למצלמות של חמאס "תעמולה ישראלית" לא מתווכח על עובדות. הוא מוחק את המתים. הסרט הזה לא מבקש רחמים. הוא דורש דבר אחד: שתסתכלו על מה ששני הצדדים צילמו. מי שמסרב להביט בעובדות ובוחר בשקר, כבר בחר צד. לא נשכח. לא נסלח. לא ניתן למחוק.