Nativ rotbart

ב-Ynet דחו כל מאמר תגובה שנשלח אליהם על דברי ההכפשה הפרועים שכתב אמנון לוי נגדי. אחד מהנדחים הוא ד״ר יובל קרניאל, משפטן מאוניברסיטת רייכמן, שהופתע מאד מהסירוב. בלית ברירה הוא נאלץ לפרסם את המאמר ברשתות החברתיות. להלן דבריו: מדינת ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן כאשר היא מכלכלת ציבור הולך וגדל של חרדים, שאינם משרתים ורובם אינם משתתפים בכוח העבודה. הנושא הזה של הציבור החרדי שחי בחלקו הגדול על חשבון הציבור הכללי, ואינו שותף בנטל, הוא חמור וכבד דיו, גם אלמלא היה מיוצג על ידי עסקנים ופוליטיקאים ציניים, וסוחט תמיכה כספית ופוליטית, משאר חלקי הכנסת והממשלה. במצב הנוכחי, הנמשך כבר שנים רבות, אך החריף מאוד בממשלה האחרונה, הציבור החרדי, שהוא מיעוט גדול, שלא תורם את חלקו לביטחון, לכלכלה ולחברה הישראלית, מבקש לעצב לא רק את האוטונומיה החרדית שהוא שולט בה, אלא את דמותה של המדינה כולה, ולכפות שבת, כשרות, הפרדה בין המינים, השתמטות המונית, וטובות הנאה לאברכים, על חשבון הציבור הכללי. המצב הזה לא יכול להימשך וסופו להביא אותנו להתפוררות וחולשה, של הצבא, הכלכלה, ואבדן ערכי החירות והשוויון, או שנעשה מעשה. זה מצב קשה, שמחייב פתרונות ארוכי טווח ועמוקים. התהליך שהביא אותנו עד היום, נמשך למעשה מקום המדינה, והחריף בממשלות הליכוד ובממשלה האחרונה, התלויה לחלוטין בחסדם. בשביל לטפל בו, צריך להפנים, שהחרדים הם לא רק "לא ציונים" אלא אנטי ציונים, ומהווים איום על קיומה של המדינה והחברה היהודית בארץ ישראל. "נמות ולא נתגייס" היא לא רק סיסמא ריקה, היא חזון, שמשמעותו נכונות שכולנו נמות, ולא נאבק על בטחונה וקיומה של ישראל. אז מה עושים? נדרש פכחון ומאמץ עליון, לשלב את החרדים כאזרחים במדינת ישראל, להסיר את החומות שנבנו על ידי חינוך נפרד, תקציבים נפרדים, פטור משירות צבאי, ותמיכה כלכלית בחברת הלומדים, הסגורה והמסתגרת. בין היתר יש לנקוט בצעדים הבאים, שאינם קלים לביצוע: 1. הפרדת הדת מהמדינה, והפסקה הדרגתית של מימון על ידי המדינה של מוסדות הדת, הישיבות, החינוך החרדי, תלמידי הישיבות, משגיחי הכשרות, הרבנים. 2. ביטול, הדרגתי, של הרבנות הראשית, של מוסדות הרבנים הראשיים, (בגזענות של אשכנזים וספרדים), של סמכות בתי הדין הרבניים בנושאי נישואין וגירושין, כשרות, ואכיפת חוקי הדת והשבת על הציבור. סיומה של כל כפייה דתית על אזרח חופשי. 3. ביטול מסלולי החינוך הפוליטיים והדתיים הנפרדים, שאינם נשלטים ואינם מפוקחים על ידי המדינה, אלא על ידי רבנים ועסקנים פוליטיים ודתיים. במקומם יש להקים מסלול ממלכתי גדול אחד, שמאפשר גם גמישות לתכנים של הקהילה (לרבות לימוד תורה), אך לא במקום לימודי ליבה ואזרחות אלא בנוסף להם בלבד. 4. ביטול מוחלט של זכויות היתר של אנשים על רקע דתיותם, למשל פטור משירות בצבא לחרדים, פטור מגיוס לנשים דתיות, קיצור שירות לישיבות הסדר דתיות, וכל אפליה מטעמי דת, לטובת יהודים דתיים, בכל התחומים. 5. חקיקה של חוקה הכוללת את עקרון השוויון בלי הבדל דת, גזע, מין, נטיה מינית, מוצא או השקפה ואמונה. 6. ביזור סמכויות לרשויות מקומיות ולאשכולות של רשויות, שיאפשרו לקהילה (גם לקהילה חרדית או דתית) חיים על פי מנהגיה וערכיה, באמצעיה שלה, בנוסח חיה ותן לחיות, ללא כפיה, ולבלי לפגוע בעקרונות היסוד של שוויון, והפרדת דת ומדינה. 7. יצירת מנגנון של סיוע ותמיכה לאנשים שמבקשים לצאת מהכת החרדית, אך חסרים כלים כמו השכלה, יכולת השתכרות, בסיס כלכלי, וחוששים מהקושי שבתהליך, הפיזי והנפשי כאחד. 8. נחישות באכיפת החוק על הציבור כולו, ללא הבדל דת גזע ומין או השתייכות לקהילה, לרבות חוקי העבודה, המיסוי, תכנון ובנייה, זכויות האשה, וסיום הפטור החלקי והמעשי שיש היום לאוטונומיה החרדית מקיום חלק ניכר מחוקי המדינה. אולם הדבר החשוב ביותר הוא הנחישות והצורך במנהיגים חברתיים ופוליטיים שיובילו את המהלך הזה. במציאות הישראלית של היום קשה לאתר אותם. יש בודדים. בינהם בולט נאור נרקיס, שמבין היטב את כל מה שכתוב למעלה, ופועל כדי לעורר את החברה הישראלית לפעולה. גם אם אתם לא מסכימים לכל מעשה או התבטאות של האיש, ברור שמדובר במנהיג, פורץ דרך, שסוחף אחריו רבים, שקצו במציאות הבלתי אפשרית של היום, וחוששים מעתיד של כפיה דתית, ואבדן יכולתה של ישראל להתקיים בבטחון. ניתן רק להאמין ולקוות שלאחר הבחירות הקרובות, יצטרפו רבים לדרך, כדי להציל את מדינת ישראל, ולחזור לחזון הציוני של ישראל חילונית, עובדת, נלחמת על קיומה, בה משגשגת תרבות יהודית ועברית מודרנית, שנטועה במורשת ישראל אך לא שבויה בכת החרדית או המשיחית המאיימות על עצם קיומה.