צאו לבחור 💌 בתמונה: כרזת בחירות של מפלגת הנשים שסימנה ז, שהתמודדה לאספת הנבחרים השנייה, 1925

מה הסיכוי שג'ון לנון ישיר שיר בעברית, ועוד כזה שכתב והלחין חבר כנסת לעתיד? עקיבא נוף היה בסך הכל סטודנט ישראלי צעיר כשהחליט שהוא מוכרח לראיין את לנון ואת יוקו אונו, שהתארחו בבית מלון בהולנד. אז הוא איתר את החדר שלהם, דפק על הדלת בחוצפה ישראלית אופיינית והכריז בקולי קולות שהוא מ"קול ישראל". להפתעתו, לנון קרא מתוך החדר: "תנו לקול ישראל להיכנס!" מה שקרה ב-40 הדקות הבאות היה לא פחות ממדהים: נוף לא רק הצליח לראיין את השניים בעודם שוכבים במיטה, אלא גם שכנע את לנון לשיר בעברית, בפעם הראשונה והיחידה, שיר שהוא עצמו כתב והלחין. וכן, זה אותו עקיבא נוף שאחראי גם ל"מים לדוד המלך" וללהיט "איזבל". בתגובה הראשונה מחכה לכם ההקלטה הנדירה, ולגמרי שווה להקשיב לה. ומכיוון שמחר כולנו נהיה עסוקים בקולות, הנה תזכורת קטנה לכך שקול ישראלי אחד יכול לפעמים להגיע ממש רחוק >> shorturl.at/aIXA5

לפני כמעט 200 שנה, בעיירה ארנהם שבהולנד, הסתכסך אחד ממנהיגי הקהילה היהודית עם הרב המקומי בגלל חזן שלא ממש מצא חן בעיני המתפללים. המנהיג, רפאל פרינץ, היה משוכנע שההלכה לצדו, אבל הרב חשב אחרת. אז מה עושים כשמתווכחים עם רב ולא מצליחים לשכנע אותו? פרינץ חזר הביתה רותח מזעם, שלף מהמדף את ה"שולחן ערוך", לקח עיפרון ומחק בכזאת עצבנות את פסק ההלכה הרלוונטי, עד שהדף פשוט נקרע. וכל זה לעיני בנו הקטן, שלא שכח את המחזה. הבן, שהיה עד להתפרצות של אביו, לא שכח את מה שראה, ודאג לתעד את הסיפור על הכריכה הפנימית של הספר. הוא אפילו הוסיף כמה מילים מפויסות על אביו ועל הרב שעמו הסתכסך. אבל את הדף הקרוע והמחוק הוא דווקא השאיר כמו שהוא. כמעט 200 שנה אחר כך הגיע הספר לספרייה הלאומית, ושם הצליחו לפענח את הסיפור שמאחורי התקף העצבים המשפחתי >> shorturl.at/CUKiK

נו, הכנתם כבר את התחזיות? כי בשנת 1963, כשעיתון "הארץ" פרסם את ההורוסקופ העברי הראשון, זה היה בערך כמו להודיע שממחר תחזית מזג האוויר תיכתב על ידי קוראת בקפה. העיתונות הישראלית הזדעזעה: מה פתאום עיתון מכובד, שמתגאה בקוראיו המשכילים, מפרסם תחזיות המבוססות על מיקום הכוכבים? המבקרים האשימו את "הארץ" בהפצת אמונות תפלות, תהו אם המו"ל גרשום שוקן בעצמו מאמין באסטרולוגיה, ואפילו חשדו שמאחורי כל הסיפור עומד מניע קצת פחות רוחני: כסף. אבל החלק הכי משעשע הגיע כשעיתונים מתחרים החליטו להחזיר מלחמה עם הורוסקופים משלהם. ב"קול העם", למשל, הזהירו את בני מזל מאזניים לעבוד ביום ולישון בלילה, ואת בני מזל גדי הרגיעו שאם הם עייפים אחרי יום עבודה, בדרך כלל זה עובר עד הבוקר. גם אפרים קישון הצטרף לחגיגה. אלא שבזמן שכולם צחקו על ההורוסקופ, הקוראים דווקא התאהבו בו, ומה שהתחיל כשערורייה עיתונאית הפך למדור קבוע. אז איך הצליחו הכוכבים לכבוש את העיתונות העברית, למרות כל ההתנגדות? >> shorturl.at/1t3gj

כשמינה צמח חילטרה בטוטו #בחירות לעוד סקרים וסקירות, הארכיון: nli.org.il/he/newspapers/sea…

כשקיסר האימפריה הרומית הקדושה מחליט שהבת שלך צריכה להתחתן עם דוכס שהוא בחר עבורה, את כנראה אמורה להגיד תודה ולהתחיל בהכנות לחתונה. אבל דונה גרציה, אחת הנשים העשירות בעולם במאה ה-16, לא ממש התכוונה לשתף פעולה. לקיסר קרל החמישי היו תוכניות גדולות לגבי ריינה, בתה בת ה-15. ליתר דיוק, לגבי הנדוניה העצומה שלה. אז דונה גרציה, יהודייה אנוסה שהסתירה את דתה, עשתה מה שכל אמא יהודייה הייתה עושה במצב כזה. טוב, אולי לא כל אמא: היא ביימה את חטיפת בתה בידי בן דודה, הקימה קול צעקה, ואז יצאה כביכול בעקבות השניים כדי להציל את הנערה האומללה. בפועל, זו הייתה תוכנית בריחה מתוחכמת שנועדה להערים על הקיסר. וזו היתה רק ההתחלה. בחמש השנים הבאות ניהלה דונה גרציה מאבק משפטי וכלכלי מול אחד האנשים החזקים בעולם, הבריחה את הונה מאנטוורפן ולבסוף הצליחה לשוב בגלוי ליהדותה. הקיסר, שכבר חלם על הנדוניה השמנה, נאלץ להסתפק בהלוואה ללא ריבית. איך הצליחה אישה אחת לסובב על האצבע קיסר, מלכה וחצי מהאצולה האירופית, ואיך כל זה קשור לתנ"ך ספרדי נדיר שנמצא היום בספרייה הלאומית? הנה הסיפור >> shorturl.at/zlVXU

אם אתם חושבים שאתרי בוקינג עושים לכם צרות, חכו שתשמעו מה קרה לבנימין זאב הרצל. בסוף המאה ה-19 פעל בירושלים מלון קמיניץ, מלון פאר שאירח את כל המי ומי, מהברון רוטשילד ועד אחד העם. אבל כשהרצל הגיע לעיר ב-1898, חולה, עייף ואחרי מסע רכבת מתיש, התברר לו שהחדר שהזמין מראש פשוט נמסר למישהו אחר. למה? כי הוא איחר, השבת נכנסה, ובמלון הניחו שכבר לא יגיע. ומה עושים עם חוזה המדינה כשאין חדר פנוי? תלוי את מי שואלים. לפי גרסה אחת דחפו לו מיטה במסדרון, ולפי גרסה אחרת הוא בכלל נאלץ לישון על שולחן ביליארד. כן, האיש שחלם על מדינה ליהודים לא הצליח להשיג לעצמו מיטה בירושלים. חיטטנו בספר האורחים של מלון קמיניץ, ששמור אצלנו בספרייה הלאומית, וגילינו סיפור על מלון יוקרתי, משפחת מלונאים מצליחה, ופדיחת אירוח אחת שנכנסה להיסטוריה >> tinyurl.com/5n8b3xf4

יותר משמונים שנה אנחנו שרים את "עץ הרימון נתן ריחו, בין ים המלח ליריחו", ומתברר שיש עם השורה הזאת בעיה קטנה. בעצם, שתיים. ראשית, לרימונים אין ממש ריח, ושנית, באזור שבין ים המלח ליריחו בכלל לא גדלים עצי רימון. המשורר יעקב אורלנד ספג על כך לא מעט לעג (פעם לאנשים היה אכפת מעובדות!), ואפילו ניסה לשנות את מילות השיר. אבל מה אם הוא בכלל לא טעה? מה אם הרימון שעליו כתב לא היה פרי? כדי לפתור את התעלומה צריך לחזור לימי מלחמת העולם השנייה, לקיבוץ בית הערבה שלחוף ים המלח, ולמפעל אשלג שבו ייצרו אנשי ההגנה בסתר רימוני יד והבריחו אותם לירושלים. לפי פרשנות מסקרנת, אורלנד, שהכיר היטב את פעילות ההגנה באזור, שתל בשיר האהבה העדין שלו גם סיפור על מלחמה ועל התקווה לסיומה. וכך, כשהמלחמה נגמרת, הרימון חוזר להיות פרי על העץ, והחייל חוזר אל אהובתו. אז האם אחד משירי האהבה היפים שלנו מסתיר בתוכו גם סוד מחתרתי קטן? יצאנו יצאו בעקבות הרימון המסתורי וגילינו סיפור יפהפה >> tinyurl.com/4ey848r5

ואז הגיעו שנות ה-80'. שני סרטים כושלים, חובות כבדים ופשיטת רגל. האיש שהיה פעם עשיר ומפורסם מצא את עצמו חי בעוני בחולון, ומחכה לשיחת טלפון ממפיק שיציע לו לעשות עוד סרט. הטלפון מעולם לא הגיע. עובדיה מת ב-1996, ורק אחרי מותו נזכר הממסד הקולנועי להעניק לו את הכבוד הראוי. סיפור על במאי שאהב לגרום לאנשים לבכות בקולנוע, אבל לסרט של חייו היה סוף עצוב במיוחד. >> shorturl.at/jzKzr

ב-1972 הוציא עובדיה את "נורית", שהביא 900 אלף צופים לבתי הקולנוע, הפגיש בין יונה אליאן לששי קשת (שהתאהבו גם במציאות!) ואפילו גרם לעלייה במספר הילדות שנקראו נורית. הקהל התאהב, אבל המבקרים תיעבו את הסרט ואת הבמאי שלו. חלק מהביקורות היו כל כך גזעניות שקשה להאמין שהן התפרסמו בעיתון. >

את אחד הסרטים שלו הוא צילם בארמון של השאה האיראני, שהתרשם כל כך עד שהעניק לו טבעת זהב. היו לו אולפן משלו, עשרות סרטים מצליחים והמון כסף. ואז ג'ורג' עובדיה החליט לעזוב הכול ולעלות לישראל. גם כאן הוא הפך לבמאי שובר קופות. אז איך הוא סיים את חייו בדירה מתפוררת בחולון? >

איזה כתב מושלם

יש אנשים שמבטלים תוכניות עם חברים כי נתקעו בעבודה, יש כאלה שלא מרגישים טוב, ויש את מארי קירי, שנאלצה לבטל ביקור אצל חברים כי בדיוק היתה צריכה לנסוע לשטוקהולם לקבל פרס נובל. השני שלה. בקטנה. זה מה שקרה ב-1911, כשקירי, האישה הראשונה שזכתה בנובל והאדם הראשון שזכה בו פעמיים, נאלצה לדחות הזמנה מחברים בשווייץ. במכתב מקסים שנשמר אצלנו בספרייה הלאומית היא אפילו לא טורחת להזכיר את הפרס במפורש, ורק מתנצלת על אי הנוחות. אלברט איינשטיין, שהיה ידיד שלה, אמר עליה פעם שהיא האדם המפורסם היחיד שהתהילה לא עלתה לו לראש. מתברר שהוא ידע על מה הוא מדבר. אם אנחנו היינו מקבלים פרס נובל היינו דואגים שיידעו על זה גם בתור לפלאפל. לסיפור המלא >> shorturl.at/9rzL8

מה משותף לאישה שגרה בתוך אבטיח ולילד שישן בתוך תפוז? שניהם נולדו בדמיון הפרוע של נורית זרחי, שחוגגת היום יום הולדת 85, ושניהם הפכו לקלאסיקות בזכות כמה מוזיקאים שהתאהבו במילים שלה. חוה אלברשטיין גילתה את שיריה של זרחי במקרה, הוקסמה והחליטה להקדיש להם אלבום שלם. בהתחלה טענו שהשירים מורכבים מדי לילדים, אבל עם השנים הפך האלבום לאהוב במיוחד. יותר מעשור אחר כך הגיע תורם של אריק איינשטיין ויוני רכטר, שגילו את "קילפתי תפוז" והפכו גם אותו לשיר בלתי נשכח. כי בעולם של נורית זרחי גם אבטיח הוא דירה ראויה בהחלט, ובתוך כל תפוז יכול להסתתר עולם שלם. מזל טוב נורית ❤️🎂

"בלעדייך אני חצי בן אדם", כתב עוזי חיטמן ז"ל, שיום פטירתו חל השבוע, בשיר שכולנו מכירים. אבל מתברר שהרעיון הזה, שלכל אחד מאיתנו מסתובב בעולם חצי שני שרק מחכה שנמצא אותו, עתיק הרבה יותר מהפזמון ששרו שלומי שבת וליאור נרקיס. למעשה, הוא מחזיר אותנו יותר מ-2,400 שנה אחורה, אל יוון העתיקה, ואל סיפור משונה על בני אדם בעלי ארבע ידיים, ארבע רגליים ושני פרצופים, שהעזו להרגיז את האלים. זאוס החליט להעניש אותם בדרך יצירתית ואכזרית במיוחד: הוא פשוט חתך אותם לשניים. ומאז, לפי המיתוס, אנחנו מסתובבים בעולם ומחפשים את החצי שנלקח מאיתנו. ומה שמקסים הוא שהרעיון הזה לא נשאר רק אצל היוונים. הוא התגלגל גם אל מדרשי חז"ל, אל מכתביו המיוסרים של פרנץ קפקא לאהובתו, וכמובן אל שירי האהבה שאנחנו מזמזמים עד היום. אז איך הפך עונש שהמציאו אלי יוון לאחד הדימויים הרומנטיים והאהובים ביותר בתרבות שלנו? ולמה, גם אחרי אלפי שנים, אנחנו עדיין כל כך רוצים להאמין שאי שם בעולם מסתובב מישהו שישלים אותנו? ❤️ >> shorturl.at/NICYE

תודה ☺️

תאמינו או לא, אבל פעם מדינת ישראל שלחה ילדים לקטוף פרחי בר בכמויות מסחריות. בשנת 1951 יצא לדרך מבצע חינוכי וציוני במיוחד: ילדי ישראל התבקשו לקטוף פרחים, לייבש אותם בין דפי ספרים ולהדביק על גלויות שיישלחו לילדים יהודים בתפוצות. ההיענות היתה עצומה, ובתוך שלוש שנים כבר נשלחו 120 אלף גלויות בשנה. היתה רק בעיה קטנה: מרוב אהבה לפרחי ארצנו, כמעט לא נשארו מהם פרחים. בשנות ה-60' כבר היה ברור שאם הישראלים ימשיכו להביע את אהבתם לטבע באמצעות תלישתו מהאדמה, הדורות הבאים יכירו כלניות ורקפות בעיקר מתמונות. ואז קרה משהו די מדהים: מדינה שלמה, שלא בדיוק מפורסמת בחיבתה לאיסורים, התגייסה לקמפיין "צא לנוף אך אל תקטוף". הגננות, המורים והילדים הפכו לסוכני שינוי, הכרזות כיסו את הארץ, והפרחים ניצלו. איך הצליח אחד ממבצעי ההסברה המוצלחים בתולדות ישראל לשנות בתוך שנים ספורות הרגל שהמדינה עצמה עודדה קודם לכן? בואו לקרוא אצלנו >> shorturl.at/JmVlB

בטח כשעברתם פעם ברחוב מנדלי מוכר ספרים בתל אביב, לא חשבתם שהאיש שעל שמו נקרא הרחוב אחראי גם לזה שאנחנו קוראים לירגזי ירגזי. או שהוא המציא שמות נהדרים כמו "אווז שמן", "חזיר סמר" ו"פלפלוני". למקרה שתהיתם, אלה פינגווין, דורבן וטוקן בהתאמה. את מנדלי אנחנו מכירים בעיקר כאחד מאבות ספרות היידיש, אבל מתברר שהיה לו עוד עיסוק קטן מהצד: מדע וטבע. במאה ה-19, כשהעברית עוד נאבקה לחזור לחיים, הוא כתב מאמרים מדעיים ואפילו פרסם אנציקלופדיית טבע שלמה בעברית, שבשבילה נאלץ להמציא לא מעט שמות לבעלי חיים. חלק מהשמות, כמו נחליאלי, עפרוני וחנקן, תפסו ונשארו איתנו עד היום. אחרים, כמו "להבי" (פלמינגו) ו"ארד הרגליים" (קנגורו), נשכחו לגמרי. וחבל, כי בינינו, כמה יותר חמוד היה לספר לילדים שראינו פלפלוני בגן החיות? אז איך הפך אחד מגדולי סופרי היידיש גם לאחד האנשים שעיצבו את העברית של עולם החי? בואו לגלות את זה בין דפיהם של ספרי טבע בני יותר מ-160 שנה ששמורים אצלנו >> shorturl.at/oBRlF

לאלברט איינשטיין היו שני עוזרים יהודים מבריקים, עם סיפורי חיים שלא היו מביישים תסריט הוליוודי. אחד מהם בכלל היה אמור להיות רב, והשני החליט בשלב מסוים שנמאס לו מפיזיקה ושהוא מעדיף להיות תסריטאי. שניהם עבדו לצד אחד המדענים הגדולים בהיסטוריה, ושניהם כמעט נעלמו ממנה לחלוטין. יעקב גרומר היה עילוי מבריסק, שלמד תלמוד עד גיל 26 ויועד לרבנות. אלא שבשלב מסוים הוא החליט לעשות הסבה מקצועית די קיצונית: בלי תעודת בגרות, הוא נסע לגרמניה, השלים דוקטורט אצל המתמטיקאי האגדי דיוויד הילברט והפך לעוזרו של איינשטיין. השניים פרסמו יחד מאמרים על תורת היחסות, אבל גרומר סבל ממחלה קשה ומת ב-1933, בגיל 53. העוזר השני, יהודה למן, כתב ספר על תורת היחסות ביידיש, ואז עזב את המדע לטובת הוליווד. איינשטיין אפילו כתב עבורו מכתבי המלצה לבכירי תעשיית הקולנוע, אבל כשנודע לו שלמן הידרדר לעוני קשה, הוא כבר היה הרבה פחות נלהב מהבחירה המקצועית שלו. איך שני אנשים שהיו כל כך קרובים לאיינשטיין כמעט נמחקו מהזיכרון? מכתבים נדירים שהתגלו לא מזמן בארכיון גנזים של אגודת הסופרים חושפים מחדש את סיפוריהם יוצאי הדופן, ועל הדרך מגלים גם צד פחות מוכר של איינשטיין עצמו: לא רק הגאון עם השיער הפרוע, אלא גם האיש שדאג לעוזריו, ניסה לעזור להם להתקדם בחיים, ולפעמים גם התעצבן על הבחירות שלהם. >> shorturl.at/oNMgV