משל המרק: מה מעצב את יחסי ארה"ב-ישראל? (תגובה לטור של ידידי @YonatanAdiri ) השבוע פרסם ידידי יהונתן אדירי טור דעה שעורר דיון סוער (קישור בתגובה הראשונה), וכקולגה אני רוצה להתייחס אליו. אתחיל מהשורה התחתונה: אני מסכים ולא מסכים עם יהונתן, שככלל טוען שהאתגר המהותי של ישראל בזירה המדינית (הרבה יותר עמוק מ-"הסברה") הוא תהליכי עומק שמתרחשים בחברה האמריקאית, ולכן ששינוי מדיניות, החלפת ממשלה או מינוי דובר ראוי לא יפתור אותה. נקודת המוצא של הטיעון שלי היא שיחסי ארה"ב-ישראל מושפעים משתי קטגוריות של דברים: 1. נושאי מדיניות, כמו השליטה הישראלית ביו"ש או המלחמה באיראן (אבל לא רק בנושאי ביטחון: במהלך תקופת "תוכנית לוין", למשל, גם מערכת המשפט הייתה נושא מרכזי), וככל שהפערים בין הצדדים קטנים יותר כך היחסים טובים יותר. 2. תהליכי עומק *בשני הצדדים*, שמעצבים את החברה: במקרה של ארה"ב, מדובר בארבעה אשכולות של תהליכים - אסטרטגיים (שינויים בסדר העדיפויות של ארה"ב כמו הסטת הקשב לאסיה), אידיאולוגיים (כמו ההתכנסות לזירה הפנימית, עליית שיח הזהויות בשמאל והבדלנות בימין, או ירידה בגאווה הלאומית - וראו תמונה), דמוגרפיים (החל משינויים בהרכב האתני של ארה"ב וכלה בירידה ברמת הדתיות) וטכנולוגיים (ובראשם הכוח של רשתות חברתיות להשפיע על תפיסות יסוד). החיבור בין שתי הקטגוריות האלה - מדיניות ותהליכים - הוא זה שמעצב את יחסי המדינות. בהמשלה, תחשבו על מרק: נושאי המדיניות הם מרכיבי המרק (הירקות, העדשים, וכו'), הם אלה שנותנים את הטעם ואת הצבע ואותם אנחנו "מרגישים", אבל הם לא מתקיימים בוואקום אלא בהקשר רחב יותר - התהליכים הם המים, ובלעדיהם אין "מרק" אלא אוסף של ירקות יבשים. אז אני מסכים עם יהונתן לגבי העובדה שלא נכון לתלות את כל האחריות לאתגרים שיש לישראל מול דעת הקהל האמריקנית במדיניות הישראלית - ובהרצאות שלי אני גם ממש אומר, "אם מחר בבוקר יש שלום עם הפלסטינים, פתרנו את האיום האיראני, הסדרנו את מערכת המשפט - האם עדיין יש לנו בעיה בציבור האמריקני?" התשובה המתבקשת היא כן. אני לא מסכים עם הטענה לפיה הירידה בתחושת הגאווה של אמריקאים (בעיקר צעירים ובעיקר דמוקרטים, וכמובן בעיקר - צעירים דמוקרטים) משמעה בהכרח ניכור מהרעיון הלאומי או מהפעלת כוח, שנעשו מזוהים עם ישראל בשנים האחרונות. כלומר, ברור שיש חלקים בקואליציה הדמוקרטית שכן מנוכרים לדברים האלו (ונתקלנו בהם במהלך המלחמה האחרונה), אבל יש סיבות רבות ומגוונות לירידה ברמת הגאווה בקרב מצביעים דמוקרטים, סיבות שאני נתקל בהן במסגרת ההרצאות והפגישות שעושה @lib_ra_el בקמפוסים, בקהילות פרוגרסיביות ובקונגרס האמריקאי. חלקן יכולות להיות רציונליות לחלוטין ("אני לא יכול להרגיש גאווה במדינה שרבע מאזרחיה לא יכולים להרשות לעצמם ביטוח בריאות"), אחרות הן רגשיות יותר ("אני חושב שאמריקה הולכת לכיוון מפחיד תחת טראמפ"), יש כאלה שהן פוליטיות-אנליטיות ("מי שמתעטף בפטריוטיות מנסה להסתיר משהו"), וכמובן יש כאלה שהן זהותיות לחלוטין ("להגיד 'אני פטריוט' זה להזדהות עם טראמפ וה-MAGA, אני לא רוצה בזה חלק"). יש לזה גם תנועת מטוטלת: בבחירות למושל פנסילבניה ב-2022 ג'וש שפירו הריץ קמפיין שלם על reclaiming של גאווה לאומית. בבחירות 2024, קמאלה האריס ניסתה - ומן הסתם לא בהצלחה גדולה - למתג את עצמה סביב ערך החירות והגאווה בלהיות אמריקאית. נחזור לארה"ב-ישראל: יש תהליכי עומק (ה-"מים") שמעצבים את היחסים. עם חלקם יש מה לעשות (אם ארה"ב שמה בראש סדר העדיפויות שלה הבטחת מינרלים קריטיים, למשל, ישראל צריכה לחשוב איך היא ממצבת את עצמה כשותפה נכסית *בתחום הזה* במקום למחזר קלישאות על "אנחנו נותנים מודיעין כמו חמישה CIA") ועם חלקם ממש לא ("הדור של הביידנים" הולך ופוחת, ובמקומו עולה דור שלא רואה בישראל מדינה קטנה ומסכנה אלא מעצמה אזורית). יש כאלה שאפשר לנסות לעצור, להאט או לבטל (רגולציה על רשתות חברתיות למשל, או העברת בעלות) ויש כאלה שלא (הפרוגרסיבים, בהיותם מחויבים ל-Progress, תמיד יהיו ביקורתיים יותר כלפי ממשלתם-שלהם: "אם אנחנו מקבלים ציון 80 על הטיפול שלנו בחסרי בית, אותי מעניין בעיקר למה הורידו לנו 20 נקודות"). ישראל, שהברית שלה עם אמריקה היא אבן הראשה של הביטחון הלאומי שלה, חייבת ללמוד איך להשתנות לאור התהליכים האלה, במקום להמשיך להתנהל כאילו אנחנו עדיין בשנות השמונים. אבל למדיניות - ובעיקר במקומות שניכרים פערים משמעותיים בין הצדדים - יש תפקיד מפתח בעיצוב היחסים. המיאוס של אזרחים אמריקאים מהסיוע הצבאי הוא אמיתי, ולא משנה כמה נחזור על האמירה לפיה "זה כסף שחוזר לכלכלה האמריקאית". המשטמה של מחוקקים אמריקאים כלפי פשיעה לאומנית ביו"ש היא אמיתית, בעיקר לאור מה שהם רואים כעצימת עין של הממשלה ואוזלת יד של הצבא (ממשלה שמקבלת מהם גיבוי מדיני וצבא שמקבל מהם סיוע צבאי). רק הבוקר התפרסם ששגריר ישראל בוושינגטון מתריע מהנזקים שזו גורמת לנו, כולל בקרב ידידינו הקרובים ביותר - לנסות "להסביר" את המדיניות הזו שקול לניסיון לשכנע צמחוני להזמין מרק עוף. אם ישראל רוצה לשמור על יחסיה המיוחדים עם ארה"ב - וכפי שראינו בשבועות האחרונים, הם אכן מיוחדים - היא צריכה לחשוב אסטרטגית: כמו שחקן שחמט, על איזה מדיניות ישראלית אני מוכנה לוותר ("החייל") כדי לשמור על מה שחשוב לי באמת ("המלך"), כמו למשל אספקה של מיירטים למלחמה באיראן - ולמצוא דרך לגשר על הפער בין ישראל, שככלל רואה במלחמה הזו כורח המציאות, לבין ארה"ב, שם כשני-שליש מהאמריקאים רואים בה מלחמת ברירה (לפי סקר של CBS). ומה לגבי מנהיגים? מה לגבי התפקיד של אנשים אינדיבידואלים בעיצוב היחסים? הטיה ידועה היא לייחס חשיבות יתר לתפקידם של מנהיגים, דומיננטיים ככל שיהיו, בעיצוב יחסי מדינות. המחשבה ש-"אם רק נחליף את ביבי" הכל יחזור לקדמותו, או "אם רק נמנה דובר לאומי" זירת ההסברה תשתפר פלאים, היא מנחמת אבל לא מציאותית. אם נמשיך את משל המרק, תפקידם של אישים הוא כמו תפקידם של תבלינים: הם יכולים מאוד לשדרג, אבל במינון ובהרכב הלא נכון הם יכולים להרוס, ובכל מקרה הם לא תחליף לדבר האמיתי.