השפה הייתה מנומסת אבל הכוחניות העניקה לה את הטון. יש משהו מתעתע בתוקפנות מנהלית. היא יודעת לשבת בישיבה מסודרת, להמתין לתורה, להשתמש במונחים משפטיים. היא גם יודעת להבהיר לך שההתעקשות שלך תגבה מחיר. במקרה שלי, המסר שהלך והתחדד היה שאשלם מחירים כבדים אם נשאיר את העתירות להכרעת בג״ץ. בתוך החדר דיברו על סמכות, על חובותיי, על מעמדי כעובדת מדינה. ואני חשבתי על האחריות המקצועית שלי. על ההליך שניהלתי. על חברי המועצה. על ההחלטה שקיבלנו יחד ועל החובה לעמוד מאחוריה. בהדרגה גזלו מאיתנו את הפררוגטיבה המקצועית, את שיקול הדעת ואת הסמכות להכריע. אבל האחריות כמובן נשארה כולה אצלנו. שמותינו על ההחלטה, פנינו בתקשורת, ואנחנו אלה שנדרשנו להסביר לציבור כיצד התקבלה וכיצד נהפכה. הם יכריעו. אנחנו נישא באחריות. המכבש פעל ברציפות. מחוץ לישיבות חיכתה התקשורת. בתוך הישיבות חיכתה הדרישה לסגת. כל זירה הזינה את האחרת. ההאשמות העניקו ללחץ דחיפות. הלחץ העניק להאשמות תוקף. ובתווך אנחנו, חברי המועצה, עם החומר שקראנו, עם היועצים המקצועיים וההכרעה שקיבלנו. כולנו עברנו את המסכת הזאת. כל חברי המועצה. אליי הופנתה גם מתקפה אישית, אלימה וחסרת גבולות. בדיעבד, היו מעשים שבעיניי הצדיקו פנייה לרשויות החוק. אני מצטערת עד היום שהשארתי אותם אז בתוך הסיפור הכללי של הלחצים. שהתרגלתי לכלול גם אותם במחיר התפקיד. כך מצטבר מכבש. עוד התקפה, עוד ישיבה, עוד דרישה, עוד הסבר. את עסוקה בהדיפת הדבר הבא, ואת חומרתו של הדבר הקודם את מבינה אחר כך. כאילו לא היה בזה די כדי לרסק את שאריות האמון שעוד נותרו בי במערכת, ביום בהיר אחד, בעיצומם של הדברים והעתירות לבג״ץ, נתקלתי בידיעה שעלתה בשעות הבוקר באתר ״וואללה״, בה דווח כי מנדלבליט הגיע לסיור בחברת החדשות בנווה אילן, במהלכו נפגש עם המנהלים והעובדים, ששטחו בפניו את טענותיהם על כך שהמכרז לערוץ הכנסת הוטה ונתפר על ידי המועצה בראשותי. שנים של עשייה וניהול בשדה התקשורת לא הכינו אותי לרגע הזה. ממתי יועץ משפטי לממשלה נפגש עם עיתונאים ועורכים? ועוד מבקר אצלם, בביתם?! ואם לא די בכך, איך וכיצד הוא דן איתם בהליך משפטי פתוח תלוי ועומד שהם מנהלים נגד המדינה ומוסדותיה?! הייתי המומה. חבולה. בעיקר מובסת. כנראה שעוד מישהו חוץ ממני הבחין בחריגות הארוע, ובאורח פלא הידיעה הוסרה באחת מן האתר. אבל זה פורסם, ואני לא הייתי היחידה שנחשפה לסיפור הזה. ובתוך כל זה הלכה והתמוטטה האמונה שלי. המערכת שראיתי בה מופת של שוויון ומקצועיות התגלתה לי כמערכת מוטה, אלימה וטוטליטרית המשתפת פעולה עם מוקדי הכוח התקשורתיים. אלה היו האנשים, המוסדות והעקרונות שבשמם פעלתי במשך שנים. עכשיו פגשתי אותם מהצד שעליו מופעל הכוח. כל זה רק ביצר אותי בעמדתי. נלחמתי, נאבקתי, הסברתי ונימקתי. כי אני הרי חונכתי ללחום למען הצדק. לא משנה באיזה צד הוא. הייתה בהחלטה שלנו מקצועיות שיכולתי להגן עליה, והייתה בי עדיין האמונה שאם אציג את הדברים במלואם, יהיה מי שישמע. יום אחד הודיע לי מנדלבליט כי בהיותי עובדת מדינה עליי לציית לו. ביקשתי ייצוג עצמאי וחיצוני בבג״ץ, כדי שנוכל להגן על עמדת המועצה. בקשתי נדחתה. המועצה נדרשה להפוך את בחירתה. קשה לי עד היום לתאר את תחושת הכפייה וההשפלה. הביטוי שעולה בי הוא אונס קבוצתי. כך חוויתי את הלחץ המצטבר, את הכוח שהופעל עליי ואת נטילת היכולת להגן על ההחלטה שקיבלנו. במשך שנים נשאתי שלטים למען המערכת הזאת. עכשיו הייתי צריכה לשאת באחריות לבחירה שהיא כפתה עלינו. בחירה לא מקצועית. מוטה ופוליטית. ישבתי לכתוב את הנוסח. כל מילה נדרשה לתת צורה רשמית למה שחוויתי ככפייה. להפוך את המכבש להחלטה מנהלית, את הכניעה לסעיפים, את הפיכת שיקול דעתנו למעשה שאנחנו חתומים עליו. נוסח ההחלטה שכתבתי היה כתב המחאה והאישום הראשוני שלי נגד המערכת. גם הוא נכתב בעברית של שבת. הפעם היא נשאה את השבר. את הטלטלה, הזעזוע, וההתפרקות של יסודות עולמי. היה זה רק קדימון לבאות. עדותי בתיק 4000. על כך בפרק הבא. שבוע טוב מאסווירה המהממת.

שבת פרשת בראשית, ממרוקו, בדרך לאסווירה, עיר הולדתו של אשר, בעלי. שתי בנותינו איתנו, במסע אל שורשיהן ואל מקומן בשרשרת הדורות. ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ״. רש״י שואל מדוע התורה נפתחת בבריאת העולם. תשובתו נוגעת לזכותנו על הארץ: העולם שייך לבורא, ובסמכותו להעניק את הארץ לישראל. כבר בפסוק הראשון, רש״י מזהה את הוויכוח על הארץ. מתברר שגם לספר בראשית נדרש סעיף בעלות. כאן, בארץ שבה נולד אשר, הסיפור הזה מקבל פנים ושם. הילד שעלה ממרוקו נעשה לוחם בצה״ל, ולימים מפקד בכיר. את הארץ שדורות נשאו בתפילה ובגעגוע, הוא קיבל כבית שעליו מוטלת האחריות להגן. עכשיו אנחנו מביאים את בנותינו אל המקום שממנו יצאה משפחתן, כדי שיבינו מה נדרש כדי להגיע אל הבית שבו גדלו. דורות של געגוע, תפילה, עלייה, ותקומה שדורשת גם עמידה על המשמר. אבי נולד בעיראק ואמי בטוניס, שתי ארצות שלא הכרתי וספק רב אם עוד אזכה להכיר. אבל הסיפור אותו סיפור: ״ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. בשבוע שבו אנחנו מציינים את שבעה באוקטובר, האחריות הזאת חדה במיוחד. כל דור מקבל את הבית למשמרת והמבחן שלו הוא איזה בית יעביר הלאה. שבת שלום.