אי אפשר לייפות את זה: בשישה באוקטובר בשעת לילה, כששמנו ראש על הכרית, חיינו באשליה גמורה לגבי מיהו צבא ההגנה לישראל. כדי ללמוד לקח לעתיד חייבים לומר את זה בדרך הכי חדה שיש. התחקירים שייתפרסמו היום יציגו גם לוחמים בדרג הטקטי שהיססו להסתער בבוקר השבעה באוקטובר, אבל זה קרה כי הם חיכו לתגבורת, הם לא העלו על דעתם שבעצם אין יישות כזאת שנקראת צה"ל. הקונספציה שהתפוצצה לכולנו בפנים באותו בוקר ב־6:29 התבססה בראש ובראשונה על עיוורון מוחלט של הדרג הצבאי והמדיני. אנחנו, הציבור הרחב, אזרחי ישראל, חיינו בסרט שצה"ל שלנו הוא אחר. התחקירים שיוצגו היום לתושבי הקיבוצים יעידו על גבורת הלוחמים. הם יציגו שוב את מה שאנחנו מכירים כל כך טוב בתשעת החודשים האחרונים: את הרוח הישראלית. את זה שאנשים ירדו דרומה בלי שאיש הקפיץ אותם. הם היו לא חמושים, לקחו נשק מגופות של חללים ועשו מאמץ אדיר תוך סיכון חייהם להציל אנשים שלא הכירו, במשימה שאף אחד לא הטיל עליהם. אבל גם בדרג הטקטי היו כשלים. גם שם היו מקרים שבהם לא הייתה מספיק חתירה למגע. השתהות יתר בציפיה לתגבורת. למה קרו הכשלים האלה, גם הגדולים וגם הקטנים? כי כולנו חשבנו שצה"ל הוא אחר ממה שהוא באמת. היה ממש צריך להקים אותו מחדש באותו בוקר, וזה לקח המון זמן. למעשה, המלאכה עדיין נמשכת. ומאז, בתשעת חודשי התמרון הכי מורכב בתולדות צה"ל, מתגלות שוב ושוב הגבורה, התעוזה, והנחישות של הלוחמים, מרמת האוגדה ומטה, לצד בלבול בעייתי מאוד בדרגים שמעל. ב־7 באוקטובר גילינו שיש לנו צבא שבמקום להיות כלב תקיפה - כזה שראש הממשלה ושר הביטחון צריכים להחזיק עם רסן על הפה ורצועה קצרה, כזה שלא מפסיק לרטוט ולהרעיד, וחותר למגע ולחיכוך עם האויב - הוא פודל רדום. באותו יום ארור אזרחים נחושים ושוטרים לא מספיק חמושים היו צריכים למלא את מקומו של הצבא בגלל תפיסות הגנה שכל ילד מבין כמה כמה הן שגויות, בגלל הסתמכות יתר על טכנולוגיה, בגלל התעלמות פושעת מסימנים מעידים - והכל מתוך נרטיב של צבא שלא באמת רוצה להילחם, ועסוק בהסברים למה לא צריך להילחם. גילינו שהנרטיב של הצבא שלנו התבטא בין היתר במאי 2022, כשעל השולחן תוכנית להתנקשות בחייו של יחיא סינוואר, והרמטכ"ל כוכבי אומר לראש הממשלה בנט: "אתה צריך לשכנע אותי קודם שזה שווה את המלחמה שתיפתח בעקבות החיסול הזה". במקום שהרמטכ"ל רק ירצה למלא את תפקידו, לא נעים לומר, כרמטכ"ל. זאת רק דוגמה אחת לצבא שמנסה שוב ושוב להסביר למה אי אפשר: אין מספיק חימושים, אין מספיק מטרות, או שבכלל האויב לא מעוניין במלחמה כי הוא נהנה מתועלות כלכליות. לא, תודה. זה לא מה שאנחנו צריכים מהצבא שלנו. תפקידו של צבא הוא לרצות כל הזמן לפגוש את האויב ולנצח. בשביל דיבורים וסיפורים יש לנו ברוך השם ערימות של פוליטיקאים, מדברי דיבורים ומספרי סיפורים. ובהינתן דרג מדיני שעסק בדברים אחרים, בעיקר בלענג את עצמו, ולא איתגר את הצבא, הגענו לעברי פי פחת. אולי חלק מהבעיה היא מעורבות יתר של קרנות אזרחיות, שלקחו את הקצינים הללו ללימודים אקדמיים והכניסו להם לראש רעיונות אוניברסליים חשובים, אבל כאלה שלצערנו לא עומדים במבחן האזור שאנחנו מצויים בו. עם השנים התפתח דור שלם של קצינים בכירים שהם יותר פילוסופים צבאיים מאשר מצביאים קטלניים. צבא צריך להיות עסוק רק באיך הוא מנצח במינימום זמן ובמקסימום פגיעה באויב. לקצינים היקרים האלה יהיו המון שנים בפנסיה כדי לעסוק בפילוסופיה. היה לנו צבא שממציא לעצמו מושג בלתי נתפס כמו "הדממה" של בסיסים מבצעיים בחג, שמעמיד בכוננות רק שני מסוקי קרב שבכלל נמצאים בצפון ואמורים לשלוט על כל הגבולות הדרומיים, שמשחרר לחג אלפי לוחמים, ועל אלה שנשארו בבסיסים לא אוכף כוננות עם שחר. ועוד כל כך הרבה מחדלים. את כל זה צריך לומר ולחדד בנחישות אין קץ - אבל גם בהבנה שהצבא הוא שלנו ואין לנו אחר. אל הצבא הזה אנחנו שולחים את ילדינו, ואנחנו בעצמנו משרתים בו במילואים. יש בעלי אינטרס במערכת הפוליטית, כאלה שמטרתם היא לא לבנות ולתקן אלא להסיר מעצמם את האחריות ולהטיל אותה על מישהו אחר - וצה"ל מבחינתם הוא קורבן ראוי. עכשיו הם נמצאים בעיצומו של קמפיין שיכול גם לשבור את הצבא, ובעיקר לפורר את האמונה של הציבור ביכולת לתקן אותו. מולם, חשוב לזכור ולהזכיר: צה"ל הוא שלנו. בלעדיו פשוט לא נתקיים כאן. הוא הפרוייקט הציוני הכי חשוב ומשמעותי בחיינו, כי הוא גם מגן על הקיום שלנו וגם נותן הזדמנות לכל צעירה וצעיר ישראלים לגדול, לצמוח ולקחת אחריות על חייהם ועל כולנו. אנחנו חייבים לתקן אותו. חייבים לשנות את מערכת היחסים שבינו לבין הדרג המדיני, חייבים לשנות רבות מתפיסות היסוד שלו, אבל בשום אופן אסור לנו לשבור אותו. (פורסם הבוקר בידיעות אחרונות)