בדיוק מסיים מפגש לא נעים עם נהג מונית שהחליט להתנפל עלי בקללות וצעקות שהמחאה אשמה במלחמה, שאנחנו צריכים לקחת אחריות על הטבח, על המחדלים, על ההפקרה (עוד רגע הגיע איתי עד למאורעות תרפ״ט). אני לא מתרגש מהקללות והצעקות (אפשר להוציא את הבן אדם מלוד אבל לא את לוד מהבן אדם 😉), אבל כן רוצה לשתף בשני דברים שאמרתי לו: 1. בסוף כל יום בלילה, אחרי שנסגרים ערוצי הטלוויזיה ומכונת הרעל והקבוצות והחרטוטים כל בן אדם הולך לישון עם האמת שלו. אני ישן חרא ב-20 יום האחרונים, אבל לא כי אני חושב שיש לנו אפילו טיפת אשמה, אלא הפוך - כי אני כועס על עצמי על זה שלא צעקנו יותר, שלא צעקנו חזק מספיק. שישבנו בפגישות עם פוליטיקאים שהסתכלו עלינו וציפצפו על האזהרות והתחנונים, שדאגו רק לפריימריז הבא והג׳וב הקרוב. שלא הפגנו מספיק, שלא שכנעו מספיק. 2. גם היום, כמו לאורך עשרת החודשים האחרונים, זו חובתנו כאזרחים אוהבי הארץ לעשות את הדבר הנכון. הדבר הנכון גם בעת הזו היא לומר את האמת. לחבק את צה״ל, לתמוך באזרחים, בלוחמים, בעם שלנו אבל להקיא את הממשלה הזו והעומד בראשה. זה לא נחמד לשמוע את זה כשכולנו מפוחדים, כואבים ומודאגים, אבל זו האמת, ושקט הוא רפש! כל יום שראש הממשלה יושב בכיסאו הוא סכנה ברורה ומיידית לעתיד ילדינו. אנחנו עם חזק, רובו הגדול מאוד מלוכד ומחוזק, אבל עם מנהיג חלש ועם ממשלה ביזיונית ובמקביל לחיסול החמאס, חיזבאללה וכל מי שיעמוד מולנו, אנחנו חייבים לדאוג להנהגה ראויה יותר, ערכית יותר, אמפתית יותר. השקר הזה שנתניהו מחר לציבור שדיבור נגדו זו לא פטריוטיות הוא אגדה, שתיקה היא חוסר פטריוטיות, כל עיתונאי, אזרח, פוליטיקאי, חבר קבינט, שר, איש ציבור שיודע שנתניהו הוא סכנה לישראל הוא זה שאינו פטריוט והוא זה שצריך להתבייש בעצמו! העם הזה עבר מלא חרא, מגיע לנו הנהגה אמיתית, לא שחקנים, שקרנים ופלגנים!