נז"א, הסרט של רחל שור ויובל אברהם דרש אומץ, מהסוג שאין לאף אחד מהפוליטיקאים שעושים עליהם סיבוב או שותקים בפחדנות. אומץ דומה יש לחיילים שבחרו לדבר עם היוצרים, כמו גם למאות החיילים שבחרו לשבור שתיקה ולדבר איתנו. הסרט יצר סערה מכוערת וצפויה, רצופה שקרים, הטעיות ובורות. הנה כמה הערות על זה ממי שמכירים מקרוב עדויות חיילים מעזה ובכלל: א. אבל המרואיינים אנונימיים! נזכיר שאנחנו חיים במדינה שבה לוסי אהריש קיבלה איומים על חייה כי אמרה "אינשאללה" בטלוויזיה ונזכיר גם ששר התרבות כבר הציע לשלול אזרחות לבמאי הסרט. לעדים יש ממה לפחד. זו המציאות. עיתונאים משתמשים במקורות אנונימיים כל הזמן. אבל כשמרואיינים אשכרה חוששים לביטחונם האישי זה כנראה פחות קריטי ממרואיינים שחוששים לעתידו של הספין היומי שלהם. גם דובר צה"ל לא התבייש לשחרר את התגובה הזו, למרות שמעולם לא היתה לו בעיה עם כתבות בשמו של "גורם בטחוני בכיר" או עם חיילים שמקבלים מסכות גרב להסתובב רעולי פנים בשטח ולעתים גם לכתבות צבע בטלוויזיה. הצבא ששלח אנשים לבצע מעשים שהוא מתבייש בהם, מתלונן עתה שהם מפחדים לחשוף את זהותם. ב. האשכנזים של 8200 גדי טאוב, מר עממיות, ציטט בהתלהבות את הטענה שהעדים מ-8200 "הם קבוצת אליטה אקסלוסיבית, שלא רואה בצה״ל ובטח שלא בלוחמים קבוצת השתייכות". אכן, בסרט יש עדים מ-8200, אבל הם מספרים על הפקודות שהם ביצעו. הם לא "מטנפים" על הלוחמים בשטח, אלא על עצמם, מפקדיהם והפוליטיקאים ש"התוו מדיניות" ועכשיו מחפשים שעיר לעזאזל. ג. אז מה זה נז"א? נז"א זה קיצור ל"נזק אגבי". מה שיעור האזרחים מתים ("בלתי מעורבים" בלשון הצבא) שאנחנו מוכנים לקבל עבור מטרה. המילה הזו חזרה באינספור ראיונות שעשינו בשלוש השנים האחרונות. היא שגורה בפיהם של קצינים בתאי תקיפה, מפעילי כטב"מים, טייסים ועוד. ומה שקרה בעזה הוא שהצבא התחיל לאשר נזק אגבי חסר תקדים של עד 20 איש עבור פעילים זוטרים מאוד בחמאס. לכן, בין היתר, יש עדויות שהצבא בחר להפציץ אנשים דווקא כשהם בבתיהם, עם בני משפחתם. כי עם נז"א כזה, למה להתאמץ. אם בצבא טוענים שהמרואיינים בסרט משקרים, יתכבדו הם ויספרו לציבור מה הנז"א שהותר בעזה. הורדנו ככה בניינים ומשפחות. השתמשנו במושג "נזק אגבי" הפוך מהכוונה המקורית. במקום לשמור על חיי אדם, כדי לאשר הרג מאסיבי. ואגב, גבוה אף יותר עבור פעילים מרכזיים בחמאס. ד. "הו הבגידה" לא רחל ויובל אישרו הפצצות חסרות אבחנה כי "אין בלתי מעורבים בעזה", מסכנים את חייהם של קשישים, נשים וילדים, בהם גם חטופים ישראלים. לא הם פקדו על חיילים לבצע מעשים שהם מתביישים בהם, ולא הם אלו שהפקירו אותם. עשו זאת ממשלה וצבא ובגיבוי של לא מעט אנשי תקשורת שנזעקים עכשיו כי הם האמינו אולי שאפשר יהיה להרוג עשרות אלפים ולאף אחד לא יהיה אכפת. מבט מפוכח על מה שעשינו בעזה אינו בגידה. הוא החובה שלנו כישראלים וכבני אדם. אי אפשר להמשיך להכחיש מציאות שמשתקפת מעדויות של פלסטינים, פעילים בינלאומיים, עיתונאים, מצלמות, גופי מחקר רציניים וגם של החיילים עצמם. לעדויות של חיילים יש כוח מיוחד כי הם היו חלק מהמערכת. היא זו ששלחה אותם לבצע את הדברים האלה וכעת חובתה להקשיב. למעשה, כולנו, כאזרחי ישראל, שלחנו את החיילים האלה לבצע את המעשים האלה. כעת חובתנו להקשיב להם.