יובל הגנן, (קומיקאי, איש חינוך ופעיל ברשתות) כתב פוסט ארוך על סם אונס, בהמשך לפרשות האחרונות שעולות בכותרות. הוא משתף שם ברגעים אישיים ומנסח יפה (כרגיל) - ובגדול מדובר בפוסט מחריד ברמה קשה ומכעיסה. קראתי את הפוסט במלואו, למרות שכל שורה הייתה לי קשה לקריאה מקודמתה, כי הערכתי את יובל (או לפחות - אוהבת הרבה מהתכנים שלו). היה לי קשה, אבל קראתי את הטקסט שהוא כתב שוב ושוב, אולי בציפייה שאבין טוב יותר או שזה יפסיק לזעזע אותי - זה לא קרה. מדובר בפוסט שכתוב מעולה ומנוסח בצורה כמעט אומנותית, כי כזה הוא - איש חינוך ואדם חכם. אבל כל מה שהצלחתי לראות בטקסט זה הניסיון להחזיר את המוקד של פשע אלים ושיטתי אל ״העולם הפנימי והמורכב״ של הגבר התוקף. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות עיקריות בפוסט שלו, זה הולך להיות ארוך ואני לא יודעת מי יקרא, אבל אני מרגישה שזה צריך להיות על הקיר שלי פה. 1. סקס ואונס לא נמצאים על אותה קטגוריה, סקאלה, משבצת או רצף. אונס הוא פשע אלים שקשור ברצון לשלוט ולפגוע. כשגבר מסמם אישה, הוא לא ״מחפש קרבה״, וזה במקרה הטוב נאיבי לחשוב ככה, במקרה הרע זו טיפשות או רוע. התפיסה הזו שסם אונס הוא ״קיצור דרך״ זו תפיסה מסוכנת - כי היא יוצאת מנקודת הנחה שהיעד הוא אותו יעד (סקס) וההבדל הוא רק בדרך להגיע אליו (הארוכה והאמיצה - אל מול הקצרה והפחדנית). לא. 2. אנס שמשתמש בסם כזה, מחפש אובייקט שלא יכול להגיד לא. אונס הוא לא סקס בקיצור דרך, ואני מתעבת את הניסיון להפוך פשע אלים לבעיה פסיכולוגית מעוררת חמלה. אני לא יכולה לכתוב את זה ברור יותר - אונס הוא לא טעות בניהול רגשות והוא לא קשור לאינטימיות, משיכה או תשוקה. אונס הוא פשע אלים שמתבצע באמצעות מין וקשור בשליטה. לאנוס זו בחירה מודעת. 3. ברגע שמשתמשים במונחים כמו ״ביטוח פאדיחות״ או ״פתרון מכני״ - זה מקבע את התפיסה שגוף האישה הוא מוצר צריכה שהמחסום אליו הוא רק האגו של הגבר. הפוסט של יובל מציג בצורה מאוד פילוסופית את השימוש בסם אונס כניסיון ״לפתור פצעים עמוקים״ ו״פחד מאינטימיות״. התפיסה הזו הופכת את האלימות והרוע לסימפטום של מצוקה גברית. ואם האונס הוא תוצאה של פחד, אז הפתרון הוא לחבק את הגבר הפוחד. זו לא המציאות. פחד מאינטימיות מוביל אולי להימנעות מקשר, לא לסימום נשים ופגיעה מודעת בהן. הניסיון לקשור בין קושי רגשי לבין פגיעה פיזית באחרת הוא רציונליזציה שמעניקה לתוקף הנחה מוסרית כי הוא פשוט ״מתמודד גרוע עם הסיטואציה״. 4. יובל כתב במפורש: ״יש קו דק בין גבר אמיץ לגבר פחדן... סם האונס מסיר את ההתמודדות״. אז צר לי - אבל לא. אין שום קו דק. להציג את הבחירה לא לסמם ולאנוס כ״התמודדות״ של גבר אמיץ עם הפחדים שלו, זו הנמכה של הרף המוסרי ברמה קיצונית מאוד. לא לאנוס זו לא גבורה, זה לא אומץ וזה לא הישג. זו דרישת סף בסיסית. ברגע שאתה מגדיר אנס כ״פחדן״ ולא כפאקינג פושע אלים, אתה הופך את הפגיעה המינית לכישלון במידת האומץ במקום לפשע אכזרי. 5. הוא כתב בפוסט גם: כואב לי הלב על הקורבנות. וכן, כואב לי הלב גם עליו״. לא. אין שום ״גם״. אין שום מקום לסימטריה בין החורבן שחוותה נפגעת שנאנסה לבין ה״כאב״ של גבר שתקף כי הוא ״לא קיבל הדרכה״. אנסים לא צריכים ״הדרכה גברית בריאה״ כדי לדעת שלא מסממים ואונסים נשים. וכן, אפשר להבין מניע של פושע אלים - יש מקצועות שלמים שעוסקים בניתוח המוח של פושעים - ועדיין, לכתוב שכואב לך הלב עליו? לא. פשוט לא. 6. חשוב לומר - יש בעיה קשה בחינוך של גברים, בדה לגיטימציה לרגשות שלהם ובציפייה מהם להיות ״מכונות כיבוש״ חסינות ונטולות פגיעות. וולקאם לעולם - הפטריארכיה פוגעת גם בגברים. אבל בפוסט של יובל - המצוקה הזו הופכת לנתיב מילוט מאחריות. גבר שלא לימדו אותו לבכות או להביע פחד הוא אדם שזקוק לתיקון ולחברה צודקת יותר; גבר שמסמם אישה כדי לאנוס הוא פושע שבחר בדרך אלימה. הניסיון לצייר את הפטריארכיה כ״תירוץ״ לאונס רק משמר אותה ואת התכתיבים הללו, כי הוא משאיר את הגברים בתפקיד ״הילד הפצוע שלא יודע מה הוא עושה״ במקום לדרוש מהם להיות מבוגרים שאחראים על המעשים שלהם. לא יודעת מי קרא עד לפה, ותכלס, אני אשאיר את הפוסט הזה גם אם יהיו פה שני לייקים (היי אמא ואבא לאביו). כי בשורה התחתונה, למרות הניסוח היפה, יובל לא מפרק את תרבות האונס ולא מציג פה מורכבות חשובה - הוא הופך את האלימות לבעיה של ״ניהול רגשות״ ומחזיר את הפוגע למרכז הבמה בכל מיני תירוצי ״מורכבות״ פסיכולוגית או פילוסופיות למינהן. סיימנו לתת תפקידים ראשיים לפוגעים ולנתח את ה״כאב״ שלהם. עכשיו אנחנו מקשיבות להן. בלי פילוסופיות, בלי קיצורי דרך, ובלי ״ביטוחי פאדיחות״. ** בתמונה: חלק קטן מהפוסט של יובל.