זאבים זה לזה את הביטוי "אדם לאדם זאב" הביא לעולם המחזאי הרומי פלאוטוס במחזהו "החמורים" כביטוי לזוועות שבני אדם מסוגלים לעשות לבני מינם. זה נכון שהיחסים בין בני אדם הם זוועה, קשים, חשדניים, הרסניים, מה שלא נגיד, אבל הם דווקא בגלל שאנחנו לא כמו זאבים. הלוואי והיינו קצת יותר זאבים זה לזה. ללהקת זאבים יש מנהיג שבמסעות הולך במאסף לוודא שאף אחד לא נעזב מאחור. הוא הראשון להסתער כשצריך, אם יש חיכוכים הוא חותך אותם בצורה חדה, דואג שהשלום בלהקה לא יופר. לזאבים יש בני זוג יחידים לכל החיים, אם אחד מהם מת הם לא מחפשים אחר. הם לועסים לזקנים את האוכל, הם שומרים ביחד על הגורים. לא הייתם רוצים להצטרף ללהקת זאבים? אם היה לנו מנהיג זאב, הוא היה משכנע את כל העם שערבות הדדית היא חוק טבע עליון ורק הקיום על פיו הופך אותנו להיות עם ישראל. הוא היה מונע ריבים בצורה קצרה וקשוחה ואומנם לא כולם היו אוהבים אותו בגלל הדרישה התובענית לשלום בית, אבל כולם היו מכבדים אותו כי זאת האמת, ולכן גם היו נשמעים לו. אם היו לנו מנהיגים כאלו הם היו מזהים בכל העם את המשפחה הפרטית שלהם, הם היו אבות החברה כולה, ואנחנו, חברי האומה, היינו מגוננים על החלשים, ומתאחדים כאחד סביב הדור הבא. אבל זה לא יקרה. לנו יש אגו והוא משגע אותנו. דוחף לריב, לרדוף אחר כבוד, לשלוט, לבגוד ועוד ועוד, מה לא. בימי האלטלנה האגו הזה קרע את טיפת האחדות הישראלית שעוד נשמרה בינינו - חיוורת וגלותית, תלושה משורש. מאז אנחנו מהלכים ככה קרועים, לא עם, לא ישראל, רק צל חיוור של המושג הגבוה הזה שפירושו להיות זאבים, מתוך בחירה חופשית ומודעת. אין לנו אפשרות לתקן בעצמנו את הקרע, הוא גדול וחזק מאיתנו, אבל אנחנו יכולים להסתכל בו לכל עומקו הנורא, להכיר ברוחבו, להודות בעוצמתו, להבין שאין תקווה לאחות אותו עם אותן ידיים אגואיסטיות שיצרו אותו, ולהתפלל. להתפלל לאבינו שבשמיים שייתן לנו את הכוח העל-טבעי לעשות מה שהזאבים עושים באופן טבעי. שייתן לנו את כוח הערבות. אם לא נגיע לתפילה כזאת נמצא את עצמנו במצבים איומים שיחייבו אותנו להגיע אליה והם לא רחוקים.

להכות בברזל בעודו חם המלחמה הזאת היא חלק מיריעת היסטוריה רחבה, אלפי שנים שעברו על ישראל כעם נבדל בין אומות העולם. כדי להרגיש את הרגע הזה לעומק ולחשב אותו בצורה מקיפה צריך לפרוש את ההיסטוריה שלנו על השולחן ולעקוב אחרי התנועות בזמן, כמו מצביא רכון מעל מפה. לשים את האצבע על התנועה הראשונה, על בבל העתיקה, שם התרכזה החברה האנושית לפני ארבעת אלפים שנה. מתוך העמים יצאה ונבדלה קבוצה, קבוצת אברהם, אב העם. הקבוצה נולדה כדי להתחיל לגלגל התפתחות מיוחדת בעולם – להתקדם ממדרגה של אדם המונע על ידי יצר הרע מטבעו, לדרגה של אדם הדומה בתכונותיו לכוח העליון, תכונות של נתינה והשפעה [אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד)]. לאורך ההיסטוריה קיבלה הקבוצה כל פעם תוספת של אנוכיות ואטימות, דחייה והתרחקות, וכנגדה היה עליה לייצב מדרגה מוצקה של קרבה ואהבה, וכך להתקדם אל המדרגה הבאה. כלומר ההתפתחות שלנו הייתה בתבנית דומה: התגברות של יצר הרע והתאחדות שלנו מעליו. נקודת ציון הכרחית הייתה למרגלות הר סיני, עת קבלת התורה, שרק בכוחה היו יכולים להמשיך להתעלות מעל האגו שכבר היה גדול מכדי להילחם בו באמצעים רגילים. מכאן, ככל שעלו והתפתחו, היו בני ישראל חייבים לאחוז ולדקדק יותר בכלל הגדול של התורה "ואהבת לרעך כמוך", אחרת היו נופלים ממדרגתם. תנועה שגויה גרמה לנפילה בארץ שהקמנו לראשונה בזמן בית ראשון. שוב גברה האנוכיות ולתוך שורות האומה הצליחו לחדור תאוות של כוח ועשירות ונכנס בינינו משחק זר של מי יותר חזק, יותר עשיר, יותר משכיל – ונשרף מקום הקדושה. לא בגלל שלא יפה לאמץ את נימוסי השכנים, אלא כיוון שהתורה אסרה לעשות זאת, הזהירה במפורש מהיצר המתגבר שתאב למצוץ מהחיים את ההנאות שתובעת האהבה העצמית. במנהגי התחרות שאימצנו מאומות העולם, בתרבות הזרה שספגנו, הכחשנו את תורת ישראל ובהדרגה התפוררו כוחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. החברה שהרכיבה את עם ישראל בארצו התחלקה אז לזרמים, כל אחד צידד בצד אחר, וכמו המפלגות שיוצאות היום להפגנות ולתהלוכות, רצה כל זרם להראות שהוא צודק יותר. העם נקרע ללא סיכוי לאיחוי והחורבן הכה בעם. בבית שני הובלט השבר החברתי עוד יותר. צדוק ובייתוס, שני תלמידים שיצאו לתרבות זרה, מרדו בחז"ל ולא רצו לפרוש מהטבע האנוכי שלהם. הם התנגדו לדרך ההידמות לכוח העליון וצידדו בפעולת האינסטינקטים החייתיים, שהיו כבר מנופחים מאוד באגואיזם. הם משכו קהל ונעשו כת גדולה שנקראה צְדוֹקִים – העשירים והקצינים, הם רדפו תאוות אנוכיות שלא כדרך התורה. נלחמו בכת הפְּרוּשִׁים, הכניסו את מלכות רומא, סירבו לשלום עם אחיהם. עד שנחרב הבית השני ושוב יצאנו לגלות. גלות נולדת תמיד מפירוד, גם היום, למרות שחזרנו ארצה, אנחנו שקועים בה. לכן לא מגיעה הגאולה. התרגלנו כל כך לפילוג שהוא נראה לנו נורמלי. די להיזכר בתהלוכות ובצעקות ברחובות ובכיכרות לפני המלחמה הנוכחית. השנאה מילאה וסתמה את העם. ההפגנות הביעו רצון לבטל זה את זה והחלישו אותנו מאוד. אין בעיה להביע עמדה ולהיכנס למחלוקות, אבל צריך לכבד את האדם שמולך, את העובדה שגם הוא יכול להיות צודק, שגם לו יש דעה והוא מייצג אזרחים רבים. לא כך נהגנו. כרגע מתחוללת מלחמה ואנחנו פחות מתעסקים בשנאה. הכאב גדול ממנה ולכן אנחנו משתיקים את הטינה. מלבד זאת מי שיעז לצאת היום להפגנה לא יתקבל יפה נוכח המכה ואפילו ייחשב לאויב. אבל בהסתכלות על התנועות בציר ההיסטוריה ברור שברגע שהאויבים החיצוניים יתרחקו, שוב תפרוץ השנאה מבפנים. דווקא עכשיו אנחנו צריכים למהר ולהכות על ליבנו הרך מכאב כמו על ברזל חם, כי הוא גמיש ורגיש ויכול לשמוע. אין לנו תקווה להיאחז בקרקע הזאת ולהיגאל מהגלות, מהנפרדות, אם לא נחזור ונקבל עלינו את שיטת אברהם, את פנימיות תורת ישראל. אנחנו מפותחים מכדי להצליח בלעדיה, בעלי יצרים חזקים ומתוחכמים מדי. אנחנו שוב צריכים לאחוז ברעיון לשמו קמנו ולהגיע דרך אהבת הזולת להידמות לכוח העליון, כי אנחנו בני האידאה הזאת.