משהו יוצא דופן עובר בשנים האלה על הימין העמוק בישראל. שינוי טקטוני. מדברים הרבה על סימפטום כזה או אחר של השינוי הזה, אבל לא על הפיל שבחדר עצמו. לפני ארבעה עשר סתווים, פוליטיקאי חדש ומבטיח נשא נאום ניצחון ראשו. זה היה מנהיג "הבית היהודי" הטרי, נפתלי בנט. בקול נרגש הוא קרא מול קהל התומכים: "יש כאלה ששואלים "איפה הכסף". אני שואל: איפה הערכים?" בנט לא דיבר בחלל ריק. הכוכב הנוסף במערכת הבחירות ההיא היה יאיר לפיד, שבחגיגיות השיק את שאלת הקמפיין שלו: "איפה הכסף?". התשובה, בין השאר, היתה "התנחלויות מרוחקות שנראות כמו שווייץ". לפיד בחר להיות המנהיג הצעיר, קולו של מעמד הביניים, שמדבר תכל'ס על החיים עצמם. כלומר על כסף. בנט לקח כל הדרך לכיוון ההפוך. לא כסף, ערכים. "ערכים". מה זה בעצם? בפשטות ניתן לתרגם את המילה הזאת לשפה דתית יותר: מידות. דרך ארץ. ובמקרה שלנו: הקרבה למען המדינה. יישוב הארץ. לימוד תורה. אחדות ישראל. ניקיון כפיים. זהירות בכבוד האחר. ענווה. זה היה המותג הציוני דתי אז. אידאלים, לצד מידות. לעומת זאת, בליכוד הניעו אז קמפיין ארסי נגד נגד בנט ואורית סטרוק. הבית היהודי לא הגיבו באותו מטבע ונותר חיובי. במערכת הבחירות הבאה, המפלגה זכתה למטר השמצות מצד תומכי מפלגת "יחד" (מעין גלגול קודם של "נעם"). גם לאלה ענו סטרוק, בנט ואחרים בזהירות ובענייניות. מפלגת הבית היהודי נותרה ערכית. וירדה ל-8 מנדטים. כן, הערכיות לא תמיד התשלמה, והמגזר למד את הלקח. מול בנט שויתר על המגזר, קמו יורשיו בשפה קשוחה ומסתגרת יותר מאי פעם, ושברו שיאי פופולאריות. זה היה הזמן לקצור את הפירות ולשנות את סדרי השלטון לתמיד. אבל אז קמו כל השדים מהעבר הכואב: מערכת המשפט, הפקידות הבכירה, התקשורת השונאת. המשימה לא התקדמה והזעם והתסכול הגיעו לרמות חדשות. למה לא מכבדים את השינויים כפי שאנחנו כיבדנו? חלק במגזר ראה בזה את האות לזרוק את הערכיות ולהתחיל לנצח. החלק השני פחד שהרצון לנצח יגרום למדינה כולה להפסיד. ואז פרצה המלחמה. ה"ערכיים" שביקשו אחדות ופשרה הרגישו שזהו עונשה של השנאה. אבל אחרים קיבלו את הטבח ברוח אחרת לגמרי. זו רוח שקלטה לתוכה כמעט מיד את לשכת ראש הממשלה ואחריה את מפלגת הליכוד, עיתונאי נתניהו ולבסוף בסערה גם המגזר: הערכיות היא שאשמה. אותה שצריך לשלוח הביתה. והכל הסתדר. הפקידים שבלמו את הרפורמה למעשה החלישו את הביטחון. הגנרלים בעצם מרדו. הסרבנים פירקו צבא ואנחנו שתקנו. אם היינו אכזריים ונחושים יותר וערכיים פחות, לא היתה התנתקות וממילא גם הטבח היה נמנע. בן גביר וסמוטריץ', מובילי המאבק הכן אלים בהתנתקות, רק הוכחו שוב כצודקים. ומה שעשתה הממשלה הזאת ערב הטבח, צריך להיעשות עוד יותר חזק כלקח ממנו. ומכאן זה התפתח. תרבות ה"מרדכי דוד", החוסם אזרח חביב על אופניים כיוון שצחק עליו בטוויטר, הופכת לתרבות נערצת. כמיהה ל"פרא אציל". להיפך ממה שאנחנו. להנהגה חסרת ערכים ככל האפשר. גוטליב המאשימה את השב"כ בחבירה לחמאס מקבלת כפיים. הלייקים הסרוגים ברשתות מתגברים ככל שהפוסט אלים, משפיל ומכוער יותר. אלימות יהודית ביו"ש? גם לא קורית, גם מוצדקת וגם מסוקרת ללא פרופורציות. "מזערית", ובמקביל "אחראית לשינוי עצום". יושרה, זהירות, כבוד, דרך ארץ, כל אלה מילים שהביאו עלינו חורבן. מעכשיו רק, רק כיעור וכמה שיותר ממנו. רק כך נמנע את הטבח הבא. "אל תתנו להם מטר" חוזרים ואומרים בעלי השפעה מהמגזר. ארגונים תורניים עמלים להסביר שהרב קוק היה מתעב את החילונים של ימינו. "הו, אתה כל כך ערכי ומוסרי", לועגים צייצנים למי שמעז להביע ביקורת פנימית. "משרתים של קפלן" זו הסיסמה המרכזית כנגד המאבק נגד השתמטות. מנהיג שקרן, כך מסבירים בעלי כיפות וזקנים, הוא מנהיג מצוין! העבירה איננה השקר. העבירה היא לשקר לימנים. המנהיגים הראשונים בהיסטוריה הישראלית מונו בעצת יתרו. דרישות התפקיד היו "אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת, שונאי בצע". כיום זה נשמע כמו רשימת תכונות שאסור שיהיה למנהיג ימני נערץ. מנהיג כזה, קפלן עוד עלולים לאהוב. רוב הציונים הדתיים עוד לא שם. אבל בפוליטיקה ובתקשורת המגזרית, הערכיות מתה. גלגול חדש קם למגזר, משתוקק להיות "כמוהם". הוא מאס בזהותו העצמית ובטוח שבגלגולו החדש יצמיח כנפיים. טרנד הכיעור הזה לא יקבל כל מענה, אם לא נתייחס לשאלה שבבסיסו. האם זה או כח, או ערכים? הכיעור הזה ימשיך לגבור עד שנייצר שפה טובה יותר, עוצמתית, ישרה, מלאה אומץ. ומלאה ערכים. הטור שלי ב@hador_613