זה לא הכסף ולא הדלק, הטירוף האמיתי הוא ששום דבר לא השתנה! שלוש שנים ואותו חמאס, אותה קטאר, אותה ממשלה ואותה מדיניות בדיוק כמו עד ה6.10. מה אתם חושבים שיקרה???

תודה 🫶

אין לי מילים לתאר את ההתרגשות הכאב עמוק, אבל יש תקווה! תודה ענקית לכל עם ישראל שיצר איתנו את הטקס הזה! תודה לרבבות האנשים שהגיעו להיות איתנו בפארק ולמיליוני הצופים בארץ ובעולם! לזכרם, לכבודם, למעננו 🙏 @kumu_il @shimrizzz @RTsipris

אמרתי להם שזה רעיון גרוע לשים כיסא כתר לטייס משנה! לא הקשיבו

הצטרפו, תמכו, הזמינו כרטיסים לטקס של העם!

נדמה לי שהחתימה הזו היא מה שיחסל את סמוטריץ' סופית ויוציא אותו מהחיים הפוליטיים. מה אומרים? בקרוב נדע...

הבת שלי עולה הבוקר לכיתה ב'. לבת שלי כבר שנה שניה בבית הספר הממלכתי יש שתי מחנכות נפלאות - שתיהן דתיות - אחת ערביה מוסלמית עוטה חיג'אב, והשנייה יהודייה, מהציונות הדתית עוטה גם היא כיסוי ראש. הבת שלי לומדת בבית ספר יסודי ממלכתי, כלומר חילוני, ואף אחת מהמורות שלה לא חושבת שזה תפקידה לשנות את זהותה. להפך. שתיהן מחזקות את הזהות שלה, גם מלמדות אותה עברית וחשבון וגם על חגי ישראל. שתיהן אוהבות אותה ורוצות בטובתה וגאות לראות אותה גדלה, לומדת ומתפתחת. הבת שלי בכיתה ב' ילדה פיכחת וחכמה (ואני אובייקטיבי!), כמו ילדים רבים בגיל הזה. וכמו ילדים רבים בגילה בפשטות, זו המציאות שלה. *** הבת שלי היום בכיתה ב'. אבל לפני שלוש שנים היא הייתה בגן "דליות". גם הוא גן עירוני-ציבורי. וכשהיא הייתה בגן גם אז היו לה גננות יהודיות וערביות. לפני שלוש שנים, נסענו לבקר את המשפחה בקיבוץ בארי. הבת שלי, בת 4, התחבאה בארון הבגדים בממ"ד כשממש מעבר לדלת הפח נמצאים רוצחים צמאי דם, שיורים באש חיה בתוך הבית ולתוך הממ"ד. הבת שלי בת 4 עוד לא ידעה מה זה רובה (למעט רובה מים), מהי מלחמה ומהם קולות ירי. אבל היא כבר הכירה מבטא ערבי וידעה לזהות את השפה. כשהייתה רק בת 4 ערבים ניסו לרצוח אותה. היא לא יודעת ולא ידעה שאלו מוסלמיים פונדמנטליסטים, טרוריסטים לאומנים, דתיים פנאטים. היא ידעה שהם רוצים ברעתה. ושהם מדברים בערבית. ממש כמו הגננת אז, והיום, כמו המורה. *** בבוקר ה-8.10.23 חזרנו הביתה הלומים מוכים וכואבים. עייפים מלילה ארוך ללא שינה ומלאי פחד שעוד נישא בזרם הדם ושבאותה שעה כבר החל להפוך לכעס ולשנאה. שומר השער בגבעת חביבה קידם את פנינו. מוחמד שמו. לא ידעתי איך אסתכל לו בעיניים אז עשיתי את הדבר היחיד המנוגד לאינסטינקט באותם 24 שעות - פתחתי את החלון ובירכתי אותו בשלום כמו בכל יום אחר לפני כן. רק שזה לא היה כל יום אחר. זה היה ב-8.10 בשעה 10:00 בבוקר. שעה שידעתי שמשפחתי נרצחה ושאנחנו ניצלנו רק ביד המקרה. שמעתי את מוחמד ואת המבטא הערבי. השפה שלפני פחות מיממה דיברו בה רוצחי משפחתי המאיימים על חיי וחיי ילדיי. הבטתי לו בעיניים בעיניים אדומות מדמעות ובירכתי אותו לשלום. ביני לבין עצמי ווידאתי את מה שידעתי והיה לי אמת ברורה ובלתי מעוררת רק יומיים קודם - הוא לטובתי. אם לא הייתי עושה את זה, אולי השנאה והפחד היו גוברים גם עליי? *** הבת שלי רק בכיתה ב'. היא ילדה פיכחת וחכמה אבל מפאת גילה הצעיר עוד לא מבינה דבר בפוליטיקה, לא יודעת מה הוא הסכסכוך, מה אחוז הערבים באוכלוסיה, ומה ההבדל בין ערביה מסולמית ישראלית לבין יהודייה עטויית כיסוי ראש. אבל היא יודעת היטב את השיעור הכי חשוב שהלוואי ולא תשכח לעולם - העולם לא מתחלק לבעלי דת כזו או אחרת, לא למדברי שפה כזו או אחרת וגם לא לבני ובנות מגדר כזה או אחר. העולם מתחלק בין אנשים שרוצים בטובתה לבין אלו שהם חורשי רעתה. המורות המחנכות שלה מוכיחות לה את מה שאמור להיות מובן מאליו - דתו של אדם, אמונתו, היא שלו. השייכות שלו והזהות שלו הן דבר מורכב ממרכיבים שונים, אך בעצם גם פשוט מאוד - ככה כולנו. אבל בלי קשר לשפה, לדת, לצבע העור ולסוג כיסוי הראש - האנושות נחלקת לשניים - אלו שרוצים בטוב ואלו שהם חורשי הרע. כן, זה תמים. היא תגדל למציאות מאתגרת שתאתגר באופן ישיר בדיוק את ההנחה הזו ותוסיף מטענים זהותיים כבדים ותובעניים. אבל את השיעור הפשוט הזה באנושיות, זה שמשום מה נתפס כמאיים כל-כך, אני מקווה שהיא תמיד תזכור ואף פעם לא תשכח.

עזבו את השמות והדמויות, שימו בצד את העובדה שאלו עוזרי ראש הממשלה מהכוורת הכי צמודה, זו שיודעת כל רגע איך הוא מרגיש, מה הוא חושב ומה הוא צריך לחשוב... נניח לרגע שאלו סתם אנשים רגילים, ישראלים, כמוני וכמוכם. זוכרים מה הרגשתם חמישה ימים אחרי הטבח? זוכרים על מה חשבתם? איפה הייתם? מישהו מכם, מאיתנו, הישראלים, יכול היה לשבת עם חברים ליד הבריכה, לאכול ולצחוק? ב12.10 חזרתי מהביקור הראשון בים המלח ממלון המפונים של בארי. בדרך חזרה בכבישי המדבר שעולים לערד בכיתי את נשמתי על שחר צמח שאלו היו הנופים שלו. במלון פגשתי מאות (!) ישראלים שבאו לעזור ולסייע, בדקו מי צריך לדבר ומי צריך בגדים או שיקחו את הילדים לשחק. הייתה שם בריכה, אבל הישראלים ההם לא היו מסוגלים לשבת לידה. 12.10 בדרך הביתה דאגתי בכל נים בנפשי לעדי ולטל, ולנווה ויהל הקטנים, לסבירסקי, לתמיר אדר, החברים שלי שהיו איפשהו בדירות חשוכות בעזה. בדיעבד אנחנו יודעים שתמיר כבר לא היה בין החיים. איתי עוד היה בחיים. ב12.10 חזרתי הביתה לחבק את הילדים אחרי שלא ראיתי אותם יומיים והשתדלתי שלא יראו את הדמעות. ב12.10 אני חושב, עוד ניסיתי ליצור קשר עם עופר ואורית, ההורים של עומרי פרץ. להבין מה הם יודעים. הם היו בחו"ל כשעומרי נלחם ונפל על הגנת כיסופים. עומרי היה חניך שלי במכינה על שם רבין. הייתי בקשר עם חברי המחזור שלו ודאגתי להם. ב12.10 כשהם ישבו ליד הבריכה לאכול, אני לא הייתי מסוגל לאכול. אני זוכר שבאותו שבוע ניסיתי עוד להבין מה עלה בגורל המשפחה. ידעתי שנהרגו כי איזה סיכוי אחר כבר יש? כי לא הייתה שום עדות אחרת. אבל כל פעם שמישהו שאל בתמימות איך אני יודע משהו בפנים התערער וכעסתי על עצמי שאין בי תקווה שהם יתקשרו פתאום. ב12.10 כשהם דאגו איך למלט את הבוס מאחריות, אני לקחתי אחריות על שירה שנשארה לבד. אני חושב שזה פחות או יותר באותו זמן כשקיבלתי טלפון ראשון מקרן והילה, ודיברתי עם שרון, הבנות והכלה של פסי כהן, שסיפרו לי מה קרה בבית. ב12.10 חברים שלי מהמילואים התקשרו לשאול אותי מה שלומי ולהגיד לי שהם איתי ובשבילי ומרגישים אשמים שלא הגיעו לבארי, אבל הם כבר ערוכים בצפון למקרה שתפרוץ עוד חזית. כל מי שהכרתי וגם מי שלא הכרתי היה עסוק באותם ימים באסון, בחטופים, במלחמה, בעזרה ובסיוע. כל מי שהכרתי ושלא הכרתי היה שרוי בדאגה עמוקה, חשש, כעס, תחושת בהילות, אובדן וכאב. עזבו את זה שמדובר בעוזרי ראש הממשלה, כבני אדם, כישראלים, האנשים האלו חסרי כל רגש ישראלי ואנושי בסיסי. אם הם היו חברים שלי כנראה שהייתי מנתק מהם כל קשר. או שהייתי בא אליהם לבריכה לתת סטירה לכל אחד מהם ולשים להם את התמונות שראיתי בעצמי מול העיניים. אם הם היו עובדים אצלי הייתי מפטר אותם במקום או לחלופין שולח אותם מיד לבריכה במלון דויד בים המלח שיעזרו ויגידו לי מה צריך לעשות עוד עבור המשפחות. אני לא מכיר ישראלי אחד שזה מייצג אותו. אבל הם היו מסוגלים לזה. והבוס שלהם, ראש הממשלה, מנהל הלשכה שלו, מנהל המטה, כל האנשים סביבו, אף אחד מה לא חשב שזה פסול. שזו בעיה. שזה מנותק, לא מוסרי ולא ישראלי. אף לא אחד שם מחובר למה שישראל כולה חוותה באותו זמן בדיוק. חמישה ימים בלבד אחרי הטבח. גם אם היו סתם אנשים, גם אם לא היו עוזרי ראש הממשלה אין ישראלי אחד שיכול היה להבין את ההתנהגות הזו ולהזדהות איתה. העובדה שהם היו עוזרי ראש הממשלה היא חמורה פי כמה כי אלו פני המנהיגות הישראלית - חמישה ימים בלבד אחרי הטבח.

התראיינתי הבוקר בכאן תרבות אצל @GoelPinto הנפלא על ועדת חקירה ממלכתית ועל טקס הזיכרון הלאומי. אלו כמה קטעים נבחרים משם, האמת שהראיונות עם גואל תמיד מעמיקים ונוגעים במהות אז ממליץ גם על הראיון המלא. בנתיים, ממליץ גם לתרום לטקס הזיכרון הלאומי כדי שנביא שוב את הקול של המשפחות.