uri metuki

נפגשתי היום עם יוסי ואורלי כהן, הוריו של עמית ז״ל, לבקשתו של יוסי להגיע ולהתנצל על הדברים הקשים שאמר בהפגנה מחוץ לביתי. הסכמתי להיפגש מיד מתוך הבנה שגם בעין הסערה, וגם ברגעי מחלוקת קשים - אסור לנו להפסיק לראות את האדם שמולנו. המילים הקשות שהוטחו בחנה ובי, במיוחד כשהזכירו את גל ז״ל, כאבו וצרבו עמוק. אבל ידעתי שמאחורי המילים האלו עומד אב שכול שנושא בקרבו כאב תהומי, בלתי נתפס. לכן היה לי חשוב לפגוש את יוסי ובהזדמנות הזו, להזכיר לכולנו: אחים אנחנו. גם כשלא מסכימים, חובה עלינו להקשיב. החברה הישראלית חווה תקופה קשה ומתמשכת של שכול, משבר וקרע פנימי. הדרך לריפוי אינה עוברת בטשטוש המחלוקות או בניסיון להכניע זה את זה, אלא ביכולת להקשיב, לכבד את הכאב של האחר, ולשמור על מה שמחבר בינינו כעם. זו האחריות של כולנו. זו בראש ובראשונה האחריות שלי. אמשיך לעשות הכל למען ישראל, הכל כדי שנהיה ראויים.

ראשי רשויות יהודים וערבים בקמפיין משותף: “מה שאפשר בשלטון המקומי, אפשר גם ברמה הלאומית. על רקע הניסיונות לדה-לגיטימציה של הקול הערבי ונציגי החברה הערבית בכנסת, קוראים ראשי רשויות ערבים ויהודים לשותפות. קמפיין “מנהיגות משותפת”, שיצא היום (רביעי) לדרך, הוא יוזמה משותפת של ראש עיריית כפר קרע, עו”ד פיראס בדחי, וראש עיריית אום אל-פחם, ד”ר סמיר מחאמיד, בתמיכתם של ראשי רשויות מקומיות מהחברה היהודית. הקמפיין מאחד ראשי רשויות מקומיות ערבים ויהודים סביב מסר משותף של שותפות, שוויון, דו-קיום וכבוד הדדי, במטרה לחזק את שיתוף הפעולה, האחריות החברתית והחיים המשותפים. בין החותמים על ההצהרה: יו”ר מרכז השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות, חיים ביבס; ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי; ראש עיריית הרצליה, יריב פישר; ראש עיריית אילת, אלי לנקרי; ראש עיריית חדרה, ניר בן חיים; ראש עיריית סכנין, מאזן גנאים; ראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאוי; ראש מועצת דלית אל-כרמל, רפיק חלבי; ראש עיריית קלנסווה, עלי קשוע; ראש עיריית שפרעם, נאהד חאזם; ראש עיריית ערד, יאיר מעיין; ראש עיריית קריית מוצקין, ציקי אבישר; ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק; ראש מועצת גזר, רותם ידלין; ראש מועצת עמק הירדן, עידן גרינבאום; ראש מועצת רמת ישי, אסף אוברלנדר; ראש מועצת תל מונד, לין קפלן; ראש מועצת קדימה-צורן, קרן גרין; ראש מועצת כפר יאסיף, עאסם שחאדה; ראש מועצת כאבול, נאדר טאהא; ראש מועצת כפר מנדא, עלי חיזדר; ראש עיריית רחובות, מתן דיל; וראש עיריית נצרת, עלי סלאם. בהצהרה המשותפת, שכותרתה “מנהיגות של שותפות – עמדת ראשי הרשויות בישראל”, נכתב: “אנו, ראשות וראשי רשויות מקומיות, יהודים וערבים, פועלים יחד מדי יום לקידום הביטחון האישי, החינוך, הכלכלה ואיכות החיים של כלל התושבים, גם לצד מחלוקות והבדלי השקפות”. ראשי הרשויות מדגישים כי הניסיון המעשי שצברו בשלטון המקומי מוכיח שאפשר לשתף פעולה גם בין בעלי השקפות שונות. “מה שאנו מקיימים בשלטון המקומי מדי יום, אפשר וראוי לקדם גם ברמה הלאומית”, נכתב בהצהרה. “דווקא בעת הזו, לנוכח המתחים והאתגרים המשותפים, אנו קוראים להנהגת המדינה לאמץ מודל של שותפות המבוססת על כבוד הדדי, שוויון אזרחי, אמון ואחריות משותפת”, הוסיפו החותמים. “אנו מאמינים כי שותפות זו היא יסוד חיוני לבניית עתיד בטוח, יציב ומשגשג לכלל אזרחי המדינה”. @WallaNews

מי רוצה אחדות ולא קיבל? הדיבור על אחדות הולך ותופס תאוצה והוא כרגע משרת אדם אחד בלבד שתמיד רצה רק דבר אחד: להישאר ראש הממשלה. בכל מחיר. הוא תמיד עשה הכל ללא עכבות ובלי קווים אדומים כדי לעמוד ביעד שהציב לעצמו. אם זה כולל לשבת עם אהוד ברק, שיהיה. אם זה כולל לזרוק את החרדים לאופוזיציה ולהכניס את לפיד, שיהיה. אם זה כולל להזמין את מנסור עבאס לבלפור ארבע פעמים ולהתחנן שיכנס לממשלה שלו, שיהיה גם יהיה. פעמיים הוא נכנע ל״אחדות״. בשתי הפעמים יצא לי להיות שם ולראות מקרוב איך זה עובד. בפעם הראשונה, בזמן שגנץ היה בבלפור לחתום על הסכם הרוטציה בממשלה הפריטטית, ישבו בדשא מחוץ לבית יועציו ותדרכו נגד גנץ (ממש בזמן החתימה על ההסכם) מהדקה הראשונה שהממשלה ההיא קמה, היה צד אחד שאשכרה בא לעבוד ולהרגיע בתקופת קורונה קשה וצד שני שחיסל אותם בשיטתיות מדהימה. הייתי בחדר בחלק מישיבות הממשלה ובקבינט הקורונה (שהתנהלו בעיקר בזום) זה היה מופע ציני ואכזרי מחושב היטב שכל תכליתו היה לפרק את גנץ ומפלגתו ולהגיע שוב לבחירות כדי לא לפנות את כסא ראש הממשלה. שנים בודדות אח״כ יצא לי להיות שוב בחדר באותו יום רביעי אחרי ה7/10 כשבני, גדי וחילי נכנסו לממשלת נתניהו. ראיתי באיזה שטויות הליכוד התעסקו במו״מ הכניסה לממשלה ומי היתה מעורבת שם עד הקצה. כמה ימים לאחר מכן נשלחתי ע״י גנץ לסמוטריץ כדי לוודא שהתקציב שעובר (חודש אחרי תחילת המלחמה) הוא התקציב שהוסכם עליו ואין הוצאות פוליטיות שאינן קשורות למלחמה. זה לחלוטין לא היה המצב ועל אף שהיו סיכומים רק חודש קודם לכן, ביבי הפר אותם והעביר כספים קואליציוניים כאילו אין מלחמה. גנץ ומפלגתו הצביעו נגד התקציב גם בכנסת וגם בממשלה. לאחר מכן, נשלחתי מטעמם של גנץ ואייזנקוט למו״מ על חוק הגיוס עם החרדים (אטיאס, מקלב ובבצ׳יק) ועם גלנט שהיה שר הבטחון באותה העת. בחיי שהיתה נכונות להגיע לפשרה סבירה. גם של גנץ וגם של גלנט. החרדים התעקשו לא לזוז מילימטר וקיבלו גיבוי מאחורי הקלעים מאנשי ראש הממשלה. כל זה במקביל לאין סוף תדרוכים נגד גנץ ואנשיו, ביטול מסיבות העיתונאים המשותפות וריכוז מאמץ עילאי בהשמדתו הפוליטית של מי שנכנס בימיה הקשים של המדינה תחת האלונקה (כמה שאני שונא את המושג הזה) ומפלגתו באותה העת היתה הפופולרית בישראל. ביבי ואנשיו הוציאו להם את המיץ. לא היתה דקה אחת, לא בשנת 2020 ולא בשנת 2023 שהוא רצה אחדות. דרך אגב, אני רואה לא מעט אנשים שכותבים שאין שום ברירה מלבד אחדות. חלקם כתבו כך בעבר ולחצו בכל הכוח על גנץ להיכנס לממשלתו של נתניהו ואח״כ חבטו בו ללא רחמים. גם אני מאלה שמבינים שהאופציה הטובה ביותר כרגע היא ממשלת אחדות. כל דבר אחר גרוע יותר. אולי לא תהיה אופציה לתקן את הדרוש תיקון כרגע אבל לפחות נוכל לעצור את ההדרדרות. לעצור חוקים משפטיים חד צדדיים , לעצור מינויים הזויים, תקציב אחראי ואולי אפילו חוק גיוס וועדת חקירה על הטבח הנורא. האם צריך לדרוש את זה מאיזנקוט? ממש לא. האם מישהו חושב שמה שהיה לא יקרה שוב? יקרה גם יקרה. מי שדורש אחדות צריך לדרוש אותה מאדם אחד - ראש הממשלה נתניהו. צריך ליצור פלטפורמת אחדות שבה יש לנתניהו רק מה להפסיד אם לא יעמוד בהסכם. בלי שנתניהו ירצה, אחדות לא תהיה אלא דרך סלולה למחיקת ערך של השותפים ובחירות נוספות. אני רוצה אחדות. אני לא מאמין לנתניהו.

במשך שנים נתניהו ניסה לשלוט באמצעי התקשורת (מה שבין היתר הפך לתיק 2000 ותיק 4000). ובכן, הוא הצליח בענק עם ערוץ 14, שמשדר 24/7 תעמולה במסווה של עיתונות, וכל האמצעים כשרים - שקרים, גזענות איומה, הסתה, הפחדה ומה לא. לתחושתי רבים עדיין ממעיטים בנזק העצום שכלי התקשורת הזה גורם לנו. וזו גם התשובה איך הוא עדיין מקבל 27 מנדטים.