"מה שקרה השבוע הוא הצפוי: נתניהו בקמפיין פוליטי על מלא. יום לפני הדלקת הנרות הזו, נתניהו הפציע עם סרטון בחירות למהדרין, מודיע שהוא לא יאפשר לישראל "לחזור" על טעות אוסלו. תזכורת: ראש הממשלה שבילה הכי הרבה שנים עם אוסלו, שחיבק את ערפאת, שחתם על הסכם וואי, שוויתר על חברון, הוא כמובן נתניהו עצמו. עוד לפני כן, כמובן, היה הדיון בוועדת החוץ והביטחון, עם ההשוואה של מספר הקורבנות ב־7 באוקטובר לנרצחים אחרי תהליך אוסלו. שוב, על מה מתגאה פה בדיוק נתניהו? הוא היה יכול כראש הממשלה לבטל את ההסכמים האלה. וזה שנרצחו ביום אחד מספר הישראלים שנרצחו במשך שנים רבות – זו לא בדיוק סיבה לגאווה. ולבד מכך – מישהו בעד אוסלו או הקמה מיידית של מדינה פלסטינית? התשובה היא שמדובר בדקדוקי דקדוקים של הפריט הבלתי חשוב ביותר בחייו הפוליטיים של נתניהו: עובדות. אין לו שום כוונה לנהל דיון רציני ומעמיק על היום שאחרי ברצועת עזה. עובדה: ארה"ב מתחננת לדיאלוג כזה, ועד כה (לפחות עד הביקור שהחל אתמול, של היועץ לביטחון לאומי סאליבן) היא לא קיבלה כזה. נתניהו, כתבתי בעמודים אלה, לא רק סירב לעסוק בעתיד עזה בעצמו – הוא אפילו מנע עבודה של צוותי חשיבה ועבודה במנגנונים הישראליים השונים. הכוונה של נתניהו פשוטה ופוליטית יותר: שנדבר על אוסלו, על המדינה הפלסטינית, על איום כלשהו אחר ושונה מחמאס, מעבר לחמאס. "כי לא יהיה חמאס, זה אני מבטיח לכם!" כמו שצעק לשוטרים. אתם מבינים למה הוא לא רוצה לדבר על חמאס; כי זה עליו. זה המחדל שלו". הטור: ynet.co.il/yedioth/article/y…