אלוהי הפודקאסטים גרם לזה ששמעתי אתמול שניים - את הראיון של איזנקוט אצל @NadavPerry, וראיון של ברט מקגורק, האחראי על המו"מ על החטופים בממשל ביידן, אצל @dansenor. משמיעת שני הראיונות האלו האחד אחרי השני, הפער בין שתי הגרסאות בלתי ניתן לגישור. מצד אחד עומדת דמות פוליטית במהלך קמפיין בחירות, מהצד השני מי שישב בחדרי המו"מ, בכיר בממשל שבוודאי אין לו אינטרס מיוחד להציג את נתניהו באור חיובי או להודות בטעויות של הממשל שלו. אל מול העדות הזאת קשה שלא להגיע למסקנה שאיזנקוט מציג היום גרסה שלא מתיישבת עם הסיכויים האמיתיים להגיע לעסקאות בשלבים שונים של המלחמה, ומציג תמונה מוטה ומעוותת של השתלשלות האירועים. איזנקוט מנצל את העובדה שהציבור בישראל כבר לא מסוגל להחזיק ראש עם שטף החדשות הבלתי פוסק שחווינו בשלוש השנים האחרונות, בהן קשה אפילו לזכור מה קדם למה, קל וחומר מה אמר מי על מה, במטרה להוציא את הממשלה רע יותר (ומתוך כך, באופן בלתי נמנע, להפחית מאחריות חמאס) בכל מה שנוגע לרצון להגיע לעסקת חטופים, ועושה את זה בנושא בו המידע (המבולגן והכאוטי) בחוץ. שכל אחד יחליט לבד מה זה אומר לגבי נושאים בהם המידע לא נמצא בפנינו. להדגשת הנקודה, כמה נקודות מהראיון של מקגורק על המו"מ, ואיך הן מתנגשות עם הנרטיב הבדיעבדי שמנסה למכור לנו היום איזנקוט. זה הולך להיות ארוך וחופר, אבל אין ברירה. הציבוריות הישראלית פשוט שכחה כל כך הרבה, שמשחקים לנו בראש כבר יותר מדי זמן עם היסטוריה קרובה מאוד, שחווינו כולנו בעצמנו, והדברים מורכבים: א. מקגורק מגדיר את הטענות שאפשר היה להגיע להסכם על כולם כמעט מיד כ"בולשיט מוחלט". קודם כל, הוא מדבר על התנאים שאף ממשלה לא הייתה יכולה או צריכה לקבל, שמשמעותם כניעה מוחלטת לחמאס בכל אספקט אפשרי, אבל אומר שמעבר לכך, כשרואים את ההתנהלות של חמאס בהסכמים שכן היו, אפשר להבין כמה הסכם כזה לפני שחמאס חש שנגמרות לו האופציות (כמו שהתרחש במרכבות גדעון ב') היה בלתי אפשרי. ב. מקגורק מדגים את זה בהסכם נובמבר, שנועד לסגור את הסיפור של הנשים והילדים. הוא מתאר איך חמאס שיקר לגבי המספרים שלהם - הוא טען בהתחלה שיש לו רק עשרים כאלה, וכשהביאו לו רשימות סיפר שהוא לא יכול לאתר עוד בלי הפסקת אש ארוכה קודם, ורק בעקבות התעקשות של נתניהו שהציג את הרשימה המלאה ולא היה מוכן לזוז ממנה, התעקשות שהגיעה, למי ששכח, במקביל לעוצמה אדירה של מתקפה על הרצועה שלא חזרה עוד עד לסוף המלחמה, הגיעו לבסוף להסכמה על שחרור כלל הנשים והילדים החיים שהיו באותו זמן (שגם היא לא קוימה, ועל כך בהמשך). ההנחה שבעסקה מלאה, שהייתה עסקת כניעה מוחלטת, חמאס בלי שום לחץ, עטור ניצחון, היה נותן את כולם, כשזאת היתה ההתנהלות שלו בעסקה החלקית, נראית למקגורק פשוט מנותקת מהמציאות. הוא טוען שלפי כל ההערכות שהיו לאמריקאים אז, ולפי ההתנהלות של חמאס, הכוונה שלו הייתה להשאיר את חלק מהחטופים אצלו למשך שנים כקלף בלתי מתכלה, אולי לנצח. ג. העסקה הראשונה נעצרה אחרי שמונה ימים כשחמאס ביקש לעצור עם שחרור הנשים ולעבור לשחרור אנשים מבוגרים, למרות שלפי הרשימות של ישראל הוא החזיק אצלו עוד נשים צעירות. איזנקוט טוען אצל פרי שנתניהו עצר את העסקה "כי הוא נכנע לבן גביר וסמוטריץ'!", מקגורק טורח להזכיר לנו מה היה שם בזמן אמת: חמאס לא רצה לשחרר רבות מהנשים הצעירות. המניעים האפשריים שלו לגבי הסירוב הזה לשחרור אותן נשים, שלישראל היה מודיעין שהן בחיים, היו מזוויעים. בתנאי אותה עסקה ראשונה היה ברור ש"דילוג" של ישראל על חטופים מתוך קטגוריית החטופות הנשים החיות שהיתה אמורה להשתחרר במלואה לפני הגברים המבוגרים כמוה כהודאה של ישראל שהיא מבינה שהן כבר לא יחזרו בחיים (למעשה, זאת בדיוק הייתה ההנחה של ישראל לגבי בני משפחת ביבס ולכן ההסכמה שהייתה אז להמשיך לקטגוריה הבאה לפני שחרורם). הסכמה לתנאי הזה של חמאס היתה לפי מקגורק גזר דין מוות לאותן נשים, שרובן לשמחתנו חזרו, וחלקן, לצערנו, לא. אפשר לחשוב שההחלטה הזאת הייתה טעות, אבל אלו היו המניעים שלה. לא מניעים פוליטים מרושעים או תאוות דם כמו שאיזנקוט, שישב, למי ששכח, באותה הממשלה, מנסה לייחס לממשלת ישראל כמעט שלוש שנים אחרי, תוך כדי שהוא מנצל את הזיכרון הקצר של כולנו. ד. ועכשיו לרפיח: קודם כל, מקגורק משנה את המסגור של כל האירוע - לא הסרבנות הישראלית להסכם היא זאת שהביאה לרצון של ביידן לסגור את המלחמה לפני רפיח, אלא העובדה שביידן פשוט מיצה את המלחמה בשלב ההוא, נקודה. לכן הוא כפה על ישראל הפחתת אש משמעותית בחודש הרמדאן, הפחתה שלפי מקגורק פגעה באופן ישיר ברצון של חמאס לדבר על עסקה. השיא של המיצוי היה בשני אירועים שהתרחשו ב1 באפריל - ההתקפה הישראלית על המתחם הסמוך לשגרירות בדמשק בה נהרגו בכירי משמרות המהפכה, והתקיפה המוטעית של אנשי המטבח העולמי. בשלב הזה, ביידן פשוט רצה לסגור את הבלאגן במזרח התיכון שנמשך לדעתו יותר מדי זמן וגרם לו ליותר מדי כאבי ראש, נקודה. ה. בנוסף, וזה העניין הקריטי: לפי מקגורק, לא היה שום רגע לפני הכניסה לרפיח בו חמאס היה קרוב להסכים לעסקה, וגם, ואת זה היה חשוב לו להדגיש, גם לא לפני רצח ששת החטופים שם. להפך, הוא היה על הסוס, הלחץ להפסיק את המלחמה ולא להכנס לעיר היה על ישראל, וסינואר היה באגו טריפ. בכלל, קובע מקגורק, כל עוד סינואר היה בחיים, לא היה שום סיכוי לאיזושהי עסקה. סינואר, כך מזכיר לנו מקגורק, לא היה מת היום לולא הכניסה לרפיח, וחמאס לא היה מגיע לנקודת הלחץ שהביאה אותו להסכים להסכם השני עם טראמפ ללא הכניסה לרפיח (ולדעתי גם ללא תחילת ישום מעין תוכנית האלופים בצפון הרצועה). שלוש העסקאות, למעשה, הגיעו תחת לחץ צבאי כבד. אף הסכם חטופים לא הושג במהלך הפוגה או הפחתת לחץ. ו. מקגורק מדגיש שישראל הסכימה לכמה מתווים עוד לפני הכניסה לרפיח, מתווים שכללו התפשרויות קשות, כולל שחרור אסירים כבדים מאוד, וחמאס סירב לכולם. גם מתווה נתניהו עליו הכריז ביידן באותו נאום נואש לא היה לרגע מקובל על חמאס. איך איזנקוט מתמודד עם העובדה שחמאס סירב גם למתווה הזה? ובכן איזנקוט טוען שלולא הסדקים שהיו בישראל ובממשלה סביב ההסכמה על העסקה אחרי נאום ביידן חמאס היה לוקח את העסקה, טענה שעם כל הכבוד, אין בה כל היגיון. חמאס הוא לא פעיל צו פיוס. מבחינתו, אם הוא באמת רוצה את ההסכם, להגיד כן לביידן ולראות את ישראל נקרעת בויכוח זה בכלל בונוס. אם חמאס רצה להסכים, מה יותר טוב מלהוציא את ישראל הסרבנית? ז. אז בואו נאסוף הכל, ונשווה את זה לטענות היום של איזנקוט - ישראל לא סירבה לעסקה הראשונה בגלל בן גביר וסמוטריץ' שרצו לפוצץ אותה, אלא כי חמאס הפר אותה, והמשך בתנאים שלו היה מוביל להיעלמות הנשים הצעירות החיות כנראה לנצח. הסכם לפני רפיח לא היה אפשרי - חמאס הרגיש שכל הלחץ על ישראל, וסינואר היה צד למו"מ שהוא בשלב ההוא בלתי ניתן לפיצוח והיה קריטי להיפטר ממנו. ישראל הסכימה כמה פעמים להסכמים הולכים ומידרדרים לפני רפיח, חמאס לא הסכים פעם אחת. לטענת איזנקוט, לולא הסדקים שהיו בישראל חמאס היה לוקח את מתווה נתניהו אחרי נאום ביידן. זאת טענה פשוט חסרת היגיון. כל האליבי שבנה לעצמו איזנקוט על ההתנהלות שלו סביב עסקאות החטופים פשוט לא מחזיק מים. כי בניגוד לאופן בו הוא מנסה להציג את הדברים, כאילו ישנו ניגוד בין לחץ צבאי לעסקאות חטופים, ניגוד כזה פשוט לא היה קיים במציאות. לאורך כל המלחמה, הלחץ הצבאי הוא זה שיצר את האפשרות להגיע לעסקאות, לא האלטרנטיבה להן. ח. ופה בדיוק הנקודה: אזרחי ישראל בזמן אמת ראו מי הטיפו להיענות לדרישות חמאס ממש כמה חודשים אחרי ה7.10, דרישות שהיו בפועל, בוודאי בשלבי המלחמה הראשונים, הסכמה לכניעה. ראו מי ניסו למנוע כל פעולה שתייצר לחץ אפקטיבי, כשבפועל, שלוש עסקאות החטופים הגדולות הגיעו כולן תוך כדי הפעלת לחץ צבאי משמעותי. ראו מי הרגישו שהעניין מוצה אחרי צוק איתן פלוס בינואר-פברואר 24 ולא הבינו מה הטעם להמשיך. ראו את מי שהצטרפו בששון ללחץ שכמעט הגיע לאמברגו של ממשל אמריקאי שעייף מהמלחמה, וניסו לעצור אותה לפני שהושג בה חלק הארי של ההישגים הצבאיים האסטרטגים. בכל הנקודות האלו איזנקוט לקח את כל הפניות הלא נכונות, והיום מנסה למסגר אותן בדיעבד. כל עוד לציבור יש זיכרון מתפקד, אנשים כמו איזנקוט לעולם לא יוכלו להיות אלטרנטיבה למי שמתקשים עם רבות מפעולות הממשלה, אך רואים בעצמם אנשי ימין בטחוני. כי המדינה הזאת נלחמה על חייה אחרי קונספציה שקרסה עלינו ביום זוועות מדמם, ואיזנקוט מייצג את מי שמתעקשים לא ללמוד ממנה שום דבר מעשי. כי הוא הצטרף, מהר מאוד, לקמפיין התבוסתני והמגובה תקשורתית שאם היה מצליח קצת יותר, היינו היום עלולים להיות בלי חלק מהחטופים, כשחמאס יושב מטרים מבארי, שוב. קמפיין שהוא חשב שהיה קונצנזוס ציבורי, וכיום הוא מבין שלפחות לגבי חלק מהציבור היה באופסייד מוחלט. ולכן, כל מה שנותר לו הוא לשכתב את העבר מחדש ככה שהוא יצא הכי גיבור, הכי התקפי, הכי גם משחרר חטופים גם מביס את חמאס גם נכנס לרפיח בכלל קודם גם מראה לחיזבאללה מה זה גם מכין קפה עם הל בלי סוכר תודה. אבל לצערו של איזנקוט, יש לנו זיכרון, יש לנו ארכיון, יש לנו אנשים כמו מקגורק שיזכירו לנו מה באמת קרה בחדר.