אני, תת־אלוף (במיל') אמל אסעד, שירתי בצה"ל 26 שנה. נלחמתי בכל מלחמות ישראל, ממלחמת אוקטובר 1973 ועד למבצעים למיגור חוליית הפנתר השחור בשנות ה–90 בג'נין. בשירותי הצבאי נפצעתי שלוש פעמים וראיתי את המוות סביבי באין־ספור מקרים. כמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אני יודע שבמלחמות אין מנצחים. יש רק מפסידים. מי יותר ומי פחות. ראש הממשלה גם יודע שלא תהיה לו שום תמונת ניצחון לבד משחרור כל החטופים. אלא שהוא שבוי במאזן אימה משולש: אימת האיסלאם הפונדמנטליסטי המאיים על האזור כולו, אימת היהדות הפונדמנטליסטית המאיימת על שרידות ממשלתו ואימת המשפט המרחף מעל לראשו. כאשר החלה המלחמה הוא הגדיר לצבא שתי מטרות: השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס והחזרת החטופים. שתי המטרות עומדות בסתירה מוחלטת מבחינת המפקדים והלוחמים שאמורים להשיג אותן. כאשר קובעים מטרה אחת חותרים להשיגה, ולא עושים דבר וחצי דבר שעלול לפגוע בכך. יתרה מכך, גם נתניהו יודע שמלחמה היא אמצעי להשגת פתרון מדיני ולא מטרה בפני עצמה. בסירובו לדון "ביום שאחרי" הוא מאריך את המלחמה לשווא ומקטין את הסיכוי להחזיר את החטופים — הכל בשל מורא הימין הקיצוני והפחד שפירוק הקואליציה יקטין את הסיכוי שלו להימלט מאימת הדין. לא בכדי הוא מסרב לקבוע מתווה ליציאה מהלחימה ואף הגדיל לעשות כאשר אסר על ראש המוסד וראש שב"כ להשתתף בדיון על "היום שאחרי" עם שר הביטחון והרמטכ"ל. לא בכדי סירבו השניים להשתתף במסיבת העיתונאים המופרכת שערך במוצאי שבת. נתניהו יודע שחמאס לא יחוסל. לכן גם "תמונת ניצחון" בדמות חיסול יחיא סינוואר, שאליה הוא כנראה מכוון, עלולה להסיט את המאמץ העיקרי של הכוחות הלוחמים ולפגוע בהשגת המטרה העיקרית שהיא: שחרור כל החטופים. משום כך לעת עתה חובה לוותר על חיסולו של סינוואר ולהתמקד בשחרור החטופים. למדינה שהפקירה את אזרחיה שנחטפו ונשחטו בבתיהם אסור לבגוד בהם ולוותר עליהם. ילדים, נשים וגברים, חיילות וחיילים, נמצאים במנהרות עזה יותר מחודשיים והמדינה עסוקה בסוגיות אחרות. גם אם הן חשובות, הבעיה היחידה שאמורה להעסיק את כולנו — אזרחים, מנהיגים ואנשי תקשורת — היא החזרת החטופים. בכל מחיר. האם ישראל יזמה הצעה לשחרור החטופים כבר בראשית המלחמה? מדוע לא העמיסו אלפי מחבלים אסירים על אוטובוסים והסיעו אותם אל מעברי הרצועה, תוך הצעה לשחררם בתמורה לשחרור כל החטופים? מדוע לא הבהירו שעד שהחטופים לא יוחזרו לא ייכנס סיוע הומניטרי כלשהו לעזה? מדוע צריך היה להפציץ את עזה בימים הראשונים של המלחמה, בידיעה שההפצצות לא יחזירו את החטופים (זִכרו את המקרה של גלעד שליט)? ההצעה לשחרר את החטופים לא עלתה, למרות התמיכה הבינלאומית הגורפת והמיידית שהיא היתה מעניקה לישראל. במקומה אנחנו שומעים השכם והערב הצהרות לוחמניות חסרות שחר וריקות מתוכן. לכן כעת, אם חמאס ידרוש הפסקת אש בתמורה — אנחנו חייבים להסכים. ואם ידרוש חנינה לצמרת שלו — יש להסכים גם לכך. כמדינה עדיף לישראל להפר הסכם כזה ולחסל את ראשי הארגון במקום ובזמן שעליהם תחליט, על פני התעקשות שעולה לנו בדם יקר של לוחמים — וגם של חטופים. אל משולש האימה שבתוכו פועל נתניהו מצטרף כשל נוראי נוסף: לאחר ההשפלה הגדולה והמחדל הנורא של 7 באוקטובר, מנהיגי המדינה פועלים (ובעיקר מדברים) מתוך רצון לנקום, להצדיק את כישלונם ולהראות לסינוואר מי חזק יותר. זה התחיל בקביעת מטרות המלחמה על ידי הממשלה, נמשך בהצהרות הלוחמניות ובאיומים של ראש הממשלה ושר הביטחון והגיע עד הפסקת ההפוגות לשם ההחזרה של יתרת החטופים. מה קורה כאשר מנהיגים פועלים מתוך אגו גברי ורצון לנקום, ו/או להצדיק את כישלונם? העם משלם את המחיר ולא ההנהגה. בעיקר לא נתניהו. להערכתי, אין אדם בישראל שלא רוצה לראות את סינוואר, מוחמד דף ושאר מנהיגי הנהגת חמאס עולים השמימה לאחר סדרת עינויים והשפלות. מהיום הראשון חובה היה על הממשלה לקבוע שמטרת המלחמה אחת היא: החזרת כל החטופים בכל מחיר. כן, בכל מחיר. אחד מרוצחיו של וואפא, אחי האהוב, יושב בכלא הישראלי ומצפות לו עוד שנים רבות במאסר. ואני אומר: שחררו אותו ואת כל חבריו בתמורה להחזרת כל חטופינו. למי באמת חשוב לשמוע שוב ושוב על מיטוט, השמדה וחיסול של חמאס — ביטויים חלולים שמתאימים לתקופת בחירות — בשעה שילדים ישראלים עדיין חטופים במנהרות עזה. הכותב הוא תא"ל במיל'

סערה בעולם הערבי: הבלוגרית המוסלמית הודה ג'נאט מזועזעת ממה שלמדה על עזה מתחילת המלחמה. בפוסט נועז היא מתארת את מה שהוא למדה מתהליך המלחמה וחושפת את החיים הטובים והנוחים אליהם התרגלו תושבי עזה וראשי ארגון חמאס בזכות ההתחשבות של ישראל. הפוסט חושף את הצביעות של ארגון החמאס כביכול מצבם של העזתים היה כל כך גרוע לפני המלחמה, וכך היא מפרסמת: 1. פתאום גילינו שברצועת עזה, שבה מתגוררים 2 מיליון איש, יש 36 בתי חולים. יש מדינות ערב עם אוכלוסיה של 30 מיליון שאין בהן כל כך הרבה בתי חולים. 2. במפתיע, גילינו שעזה מקבלת מים, חשמל, גז ודלק חינם מישראל. כמובן, אין ולו אזרח ערבי אחד בשום מקום אחר שאינו משלם על מים, חשמל ודלק. 3. פתאום גילינו שעזה מקבלת 30 מיליון דולר בחודש רק מקטאר. ו-120 מיליון דולר בחודש מאונר"א. ו-50 מיליון דולר בחודש מהאיחוד האירופי. ו-30 מיליון דולר בחודש מאמריקה. יש מדינות ערביות טובעות בחובות ולא מוצאות מישהו שיכול לתת להן אפילו מיליון דולר. 4. פתאום גילינו שאין "מצור" על עזה וכל הסחורות זורמות לשם והגבולות פתוחים. העזתים נסעו למצרים ומשם לרחבי העולם. 5. באופן בלתי צפוי, גילינו שאנשים חיים בעזה טוב יותר מאשר במדינות ערביות רבות. ותושביה חיים הרבה יותר טוב ממדינות ערב רבות. 6. פתאום גילינו שהמוח שלנו תוכנן על ידי השקרים של התקשורת של האחים המוסלמים. 7. פתאום גילינו שהילדים בעזה הם לא ילדים כמו שאנחנו חושבים בדרך כלל, אלא ילדי מחבלים עם מקלעים וחגורות מתאבדים שעברו הכשרה מיוחדת של חמאס. 8. פתאום גילינו שבתי הספר, בתי החולים והמסגדים בעזה הם מפקדות טרור מסודרות ומחסני תחמושת עם מנהרות תת-קרקעיות של חמאס. 9. פתאום גילינו שבעזה יש "מטרו" תת קרקעי של חמאס המשתרע על פני 500 ק"מ, שישראל יכולה רק לקנא בו. 10. פתאום גילינו שהרופאים והמורים כביכול בעזה התבררו כמחבלי חמאס פעילים. 11. פתאום גילינו שרקטות ומרגמות מוחזקים בחדרי ילדים בבתי עזה. 12. פתאום גילינו שהיטלר וספרו "מיין קאמפף" היו מאוד פופולריים בעזה, ותרגומו לערבית היה כמעט בכל בית בעזה, או דיוקן של המחבר. 13.פתאום גילינו שהעזתים חיים חיי יוקרה, עם אחוזות מרובות קומות עם בריכות שחייה ומכוניות גרמניות פרימיום. 14. פתאום גילינו שאין מצור ישראלי בעזה כי היא עדיין גובלת באחותה המוסלמית מצרים. 15. פתאום גילינו שרוב ה"אזרחים" בעזה תומכים בחמאס ובקבוצות טרור אחרות, בחרו בחמאס בבחירות דמוקרטיות וחגגו את הטבח ב-7 באוקטובר. 16. פתאום גילינו שמה שנקרא כתבים ועיתונאים בעזה שעובדים עבור התקשורת המערבית CNN, AP, רויטרס ואחרים התבררו כמחבלי חמאס שהשתתפו בטבח ב-7 באוקטובר. 17. פתאום גילינו שמה שנקרא 'פעילי שלום' ו'עובדי ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים' של האו"ם, הצלב האדום ו-WHO, התבררו כטרוריסטים ומושחתים של חמאס. 18. פתאום גילינו שכל אחד ממנהיגי חמאס הוא מיליארדר ועשיר יותר מהנשיא טראמפ, עם שווי נקי של 4-5 מיליארד דולר כל אחד.

Uri Misgav fb זה קרה לפני חודשיים. עשרה ימים לפני הטבח. מקווה שראש הממשלה העביר את האזהרה לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לראש השב"כ ולראש אמ"ן.

חובת קריאה‼️ חלק (א׳) יעל עבאדי-רייס 16 בנובמבר 2023 שקיעה, 7 באוקטובר בזמן השקיעה בשבת ה-7 באוקטובר חניתי בסורוקה ונכנסתי למיון. באזור המתנדבים חברתי לסניטרים ואיתם העברתי פצועים מהמיון למחלקות האשפוז, רצתי עם מיטות למנחת המסוקים, הבאתי שמיכה למי שקר. התבקשתי לגלגל מיטות בתור לסי.טי, וככה ליוויתי פצועים אל הטומוגרפיה הממוחשבת, ומשם אל הרנטגן, ואולי תשתה תה מתוק, ובוא נתקשר לאמא שלך שתשמע את הקול שלך ו"אמא של מאיר, קוראים לי יעל ואני איתו עד שתגיעי. סעי בזהירות". הלילה הזה נשאר איתי כמקפל בתוכו את הסיפור כולו. הנה אשה צעירה שהיתה בנסיעה וירו עליהם, היא בסדר וגם אמא שלה תחלים, והיא לא ממש יודעת עדיין מה קרה בשבת הזאת, אבל לרגע העיניים שלה נהיות חלולות והיא אומרת "חיכינו שעתיים לאמבולנס. אף אחד לא הגיע. שעתיים". נשברה בה הידיעה שיגיעו אליה כשתצטרך. החוזה הבסיסי בין אדם למערך ההצלה במדינה שלו הופר. חייל (מתי הם נהיו צעירים כל כך) לוחש לי "דבר ראשון הם זרקו שלושה מטענים לחדר של התצפיתניות וסגרו את הדלת". למחרת כבר התחילו ההכפשות והשקרים על התצפיתניות, אבל אני ידעתי – לא היה להן סיכוי. חייל צעיר עוד יותר, שכל רעש מקפיץ אותו ואני אומרת שוב ושוב "אתה בסורוקה, אתה בטוח כאן", מסתכל אליי ושואל אם יש לי נשק – הוא כבר יודע את מה שכולנו נבין, שאין מקום בטוח, שלא שומרים עלינו. חיילים מחזיקים איתם בהכרה מעורפלת במיטה מחסנית, קסדה, פריטי ציוד שאני לא מזהה. דרוכים. גיבורי התהילה שנתנו את כל מה שהיה להם, ואז עוד ועוד. נערה צעירה שכרגע סיימו לחבוש. היא מקיאה מים ואז מספרת לי שלא שתתה עד עכשיו. אני מכינה לה תה מתוק, מוסיפה מים קרים שיהיה פושר. בורקס מהמגש שאנשים טובים שלחו. ואני מנקה לה את היד, מוחה שכבות של דם ולכלוך ופיח. זה לא רק הדם שלי, היא מספרת, זה גם של אמא ואח שלי ואבא שלי. בקור רוח של מי שזורמת לה פלדה בוורידים היא מספרת לי על מהלך היום בממ"ד, מעדכנת אותי בפרטי פרטים כאילו עדיין מפעילה את החמ"ל שלה ומוסרת מידע למצילים אפשריים. עכשיו הפנים. מתחת לדם מתגלה איפור העיניים המרוח, שלא הסירה לילה לפני, ואנחנו מחליפות מבטים בדיוק כמו עם בתי שבגילה. זה בטח המבט שהיא היתה נותנת לאמא שלה, 'אני יודעת שזה לא בסדר אבל זה גם לא נורא'. "כמה זמן לוקח להגיע מחברון?" פצועה שואלת מתי אחיה החייל יגיע. אנחנו נשאל את זה שוב ושוב בימים שאחר כך, כשנבין כמה גדודים היו בשטחים בשבת הזאת. מגבת לחה למחוק את כל הדברים שכתבו עליה בטוש. הח.ע. הוא מ- 19:20. 'אל תפחדי לנקות חזק יותר, זה לא כואב' ואני מכריזה שמגיעה לה אמבטיית קצף ארוכה במקום הניקוי הזה. כשהיא מחייכת נפער לי בבטן בור ענק שלא מצליח להכיל את ההבנה שכמעט 13 שעות היא חיכתה. טיפלה בפצועים, נפרדה מהמתים, עדכנה במצב הלכודים בממ"ד ובמה שהיא שומעת מסביב, אילתרה מסכות רטובות לנשום דרכן כשהכל בער. אחות מגיעה ואנחנו מחליפות לה לבגדים ומצעים יבשים, נקיים (לרגע האחות עוצרת הכל ושואלת אותי מי אני ומה שלומי, היא מחבקת אותי ואני בוכה לשניה ואנחנו ממשיכות. יהיו הרבה רגעים כאלו – עצירה, דמעה וחיבוק, וממשיכות). "כמה זמן לוקח להגיע מחברון?" פצועה שואלת מתי אחיה החייל יגיע. אנחנו נשאל את זה שוב ושוב בימים שאחר כך, כשנבין כמה גדודים היו בשטחים בשבת הזאת. היא לא מפסיקה לדבר, משליטה סדר בתוך הכאוס, "תבואי גם עם סבתא", היא מודיעה לדודה שלה. הוופל באריזה צבעונית שימח אותה אבל אחרי ביס אחד היא החזירה לי אותו – לגיבורת העל הזאת יש סטנדרטים והיא לא תאכל ופל מגעיל. היא מתארת גסיסה בפרטי פרטים, ואני אומרת לה שלפחות עשתה את החסד של לא לתת לאדם למות לבד אלא ליד אהוביו. "כמו שאמא ישבה ליד סבא לפני שנה", היא מעבדת את המידע. בימים הבאים אחפש אותה ולא אמצא – בסורוקה לפי החוק לא מעבירים מידע על קטינים. כשאבקר אחרי שבוע, אראה שהיא מוקפת באהבה. בלוויה אסתכל עליה מרחוק, זקופה על קביים, עטופה בחברות ובקהילה. אבלה וחזקה. היא התמצית של הקיבוצניקים ממערב הנגב, שצפינו בהם קוברים את מתיהם, מחזקים את השורדים ומזקקים את הערבות ההדדית לחוסן חברתי שלא נראה כמוהו. טנקיסט מסרב לשתות, לא יוצר קשר עין. איפה היית היום, אני מנסה, בכל מקום הוא עונה. ומסכים לשתות קצת מיץ, ולתת לי לנקות ממנו פיח, וקצת מסתכל עלי כשאני אומרת אתה תצטרך לדבר על היום הזה עם מישהו, והוא אומר כן. נאחז בכוס הריקה. קצין בדואי מהצפון אומר לא תודה, הוא לא צריך כלום. במחשבה שניה, אולי תישארי כי אני לא ממש שומע עכשיו וכשיקראו לי לרנטגן תגידי לי. אני יכול לדבר על מה שהיה היום, הוא אומר לי, אבל מה שהעיניים ראו אי אפשר במילים. לפנות בוקר אפגוש אותו שוב במחלקת אישפוז>>>