הפוסט הזה פוליטי, אז מי שלא אוהב פוסטים פוליטים אנא תדלג. אנחנו מתקרבים לבחירות ולא אסלח לעצמי אם לא אתחיל לדבר על פוליטיקה, לאור זה שבני הבכור והאהוב זכריה הבר ז"ל נהרג במילואים בעזה בגיל 32 במלחמה שפרצה במשמרת של פוליטיקאי שניהל את המדינה ליותר מחמש עשרה שנה ובשנים אלו אימץ מדיניות כלפי חמאס שאפשרה ואפילו הובילה לאירועי ה-7 לאוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. אני קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה עם האובדן של בן שהיה כולו טוב וכולו חיובי. איש משפחה למופת, בעל ואבא מדהים, תלמיד חכם עצום ומדען צעיר ומבריק בתחום אבטחת מזון. להיות בנוכחות שלו היה להרגיש מה זה טוב. והוא כבר איננו ולא יהיה, וזה לא קרה בגלל אירועי מזג אוויר קיצוניים או בגלל מחלה. זה קרה בגלל כישלון אדיר של הרבה גופים ואנשים ישראליים, בראשם אדון נתניהו. אז למרות שיש מחיר חברתי לפוסטים פוליטיים אני לא אשתוק. אני רואה לא מעט פוסטים שטוענים שמה שקורא עכשיו זה קריאה לחרם על ביבי. האמת היא שזה נסיון חכם לנסות לגרום לאנשים להרגיש שכמו שהם היו מתנגדים לחרם על ילד בתיכון כי הוא לא מגניב מספיק הם אמורים להתנגד ל"חרם דומה" על ביבי. אבל עמדה ערכית שפוליטיקטי שבמשמרת שלו קרה אסון שלא היה כמותו במדינת ישראל, ושלא מוכן להתפטר בגלל כשלונו ו/או להפיק לקחים מכשלונותיו לא ראוי להמשיך להיות חלק מממשלת ישראל אינה חרם על ילד לא מגניב בתיכון. ביבי לא אמור לצאת מפוליטיקה כי הוא לא מגניב. הוא אמור למצוא את עצמו מחוץ לפוליטיקה ב-27 לאוקטובר כי הוא סבר שחמאס הוא נכס ומימן אותם שנים וכתוצאה מהחלטותיו של ביבי אלפי ישרלים מתו, נפצעו בגוף ובנפש, מוצאים את עצמם בלי פרנסה ראויה, ובתיהם התפרקו. זה כשלון אדיר ומי שאחראי על הכשלון הזה לא ראוי להיות ראש מנשלה או שר או אפילו חבר כנסת. גם אם הוא מגניב וגם אם לא. הוא לא נער בתיכון. בתמונה: זכריה ז"ל שהגעגועים שלי אליו הם תמידיים ונוראיים.