לפני שבוע עברנו לבית הלל. כן, המושב הזה ליד קריית שמונה (ההוא שאינו בית שמאי...). של הקיאקים והצימרים. של הקטיושות והנ"טים. של השקט הממכר שמופר מדי פעם בקול תותח, פיצוץ מנהרה או יירוט (הילדים מהגן שעד לא מזמן היה חמ״ל מלמדים אותך איך להבדיל). של הנחל וריח רפתות והדרים. של הצפון העוד יותר רחוק, צמוד לחומה הגדולה. אחריה הפראים. היו שנים טובות בבת גלים בחיפה, וזו שכונה נהדרת, עם חברים וקהילה וים (עם צבים! אתגעגע לשנירקול). אבל מסתבר שהעובדה ש׳לא רע׳, לא אומרת ש׳מספיק טוב׳. ולא הצלחתי באמת להפריד את השכונה מחווית המילואים והמלחמה ועוד קשיים מהשנים האלו. אז כבר די הרבה זמן שחיפשנו שינוי. המון זמן היה לי בראש איזה דימוי של בית במושב בתור משהו לפרוש אליו, יום אחד, שמתישהו נגיע לזה... ואז לפני כמה שבועות בעקבות חופשה ביוון, משהו בי זז, קשה לי להסביר בדיוק מה. דווקא אחרי השנים האחרונות, פתאום הבנתי ש׳יום אחד׳ זו אשליה עצמית אחת גדולה. שהעתיד הרצוי הוא לא איזה יעד סטטי על חוף מבטחים אי שם שמנווטים את החיים אליו, כל פעם עוד קצת. אלא שאם יש איזה רצון מגובש, צריך למשוך אותו בכוח מהעתיד אל ההווה. בצעדים קטנים וגדולים, לממש מה שאפשר מתי שאפשר. כי העתיד זה עכשיו. אז עם שלוק של מיץ אומץ, ומעט אימפולסיביות, והרבה אופטימיות מפוכחת, ירינו את החץ הזה שהיה דרוך בקשת כבר כמה שנים טובות (רוני גדלה פה והוריה האמיצים כאן מעל 4 עשורים, לא התפנו מעולם...וכמובן שהיא כבר הרבה שנים רוצה לחזור ״כי אני אחיה איתך איפה שתרצה כל עוד יש נחל קר צמוד״ אבל עכשיו היא מסכימה לי לספר לכולם שזה היה רעיון שלי בכלל (!), אז ככה תספרו גם אם שואלים...). חיפשנו בכל העמק, מדן עד הכנרת. אבל די מהר מצאנו בית שמתאים לנו באמצע בית הלל, סגרנו, עברנו, ותודה גם לשותפי הדרך ב״עלינו״ שתמכו ואפשרו לי להעביר את רוב העבודה למרחוק. מדי פעם אמלא את השבוע גם בלהרצות במכינות פה בסביבה, בעשייה חינוכית ישירה שהיא גם חלק מהשינוי שחיפשתי לעצמי. לפני שנתיים, אחרי הלם המלחמה והפינוי הביזיוני והכפוי של הצפון לתקופה בלתי מוגבלת, רוני עיצבה את הסטיקר 'העם עם הגליל' וחילקנו אלפים ממנו בכל הארץ. אז מעכשיו אנחנו ספציפית לא רק ׳עם׳, אלא ׳ב-׳ גליל :) אז תגידו כשאתם באזור בדרך לחרמון או לקיאקים (או למילואים..), ומוזמנים לקפה או בירה על גדות החצבאני.