Yoav Horowitz

זה ארוך מאוד, אבל שווה מאוד. היא פרופסור באוניברסיטת ת"א, דתיה, אם ל-5. היא נאמה בעצרת המחאה ביום ראשון ושלחה את תוכן הנאום לחבריה בווטסאפ. אגב, יש לה טוויטר: @MichalFeldman9 שמי מיכל פלדמן, אני אמא לחמישה ילדים, ארבע מתוכן בנות. אני פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. אני אשה דתיה. אני שייכת לקהילת החוקרות והחוקרים באוניברסיטת תל אביב, ולקהילת החוקרות והחוקרים במדעי המחשב ותורת המשחקים בעולם. אני גרה בגבעת שמואל. יש לי אח אהוב מתנחל, וחברים אהובים מהשמאל והימין של מדינת ישראל. יש לי קולגות יקרים: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים. אני פוגשת ביומיום את כלם, ומעולם לא הרגשתי פערים כאלה. מעולם לא הרגשתי קרועה בין עולמות כפי שאני מרגישה כיום. הקרע שלי הוא קרע בין עולמות, וגם קרע ביני לבין עצמי. יש ימים בהם אני מרגישה שבמלחמה על הבית אסור ללכת לפשרות, וימים שאני מרגישה שאם לא נלך לפשרות, פנינו לאבדון. יש ימים בהם אני מרגישה ייאוש עמוק, וימים בהם אני מרגישה תקווה גדולה. אני גדלתי על ברכיה של הציונות הדתית - המגזר, לא המפלגה, ציונות דתית מגשרת וליברלית. ואני עומדת כיום נחרדת מול המהלכים של המפלגה שמתיימרת לייצג אותה. בימי שיגרה אני עוסקת במחקר במדעי המחשב ותורת המשחקים. מדובר בתאוריות מתמטיות. אבל גם בתוך העולם הזה, מתגלה רעיון נפלא, והוא, שפעמים רבות עולם של שחור ולבן ממסך לנו אמת, שמתגלה רק בתוך עולם של ניואנסים, גוונים ומורכבות. הממשלה הנוכחית מנסה למשוך אותנו לעולם של שחור ולבן, לעולם של קצוות שנלחמים זה בזה, של ימין ושמאל, של ישראל הראשונה וישראל השניה. אבל אנחנו חכמים מדיי ובשלים מדיי בכדי ליפול בפח הזה. המחאה הזו איננה מחאה הומוגנית, היא לא מחאה של השמאל ולא מחאה של חילונים. היא מחאה רחבה, שחוצה מגזרים. היא מורכבת גם מדתיים מתונים ואנשי ימין ליברלי. המחאה מעוניינת להשיב לפה את הזהות היהודית ההומאניסטית הליברלית, כזו המקדשת ערכים של חרות שוויון וכבוד, כזו המאמינה ברוח האדם וביצירה אנושית. ובתוך כל זאת, הבטתי במוצ"ש האחרון בתמונות העליה לירושלים. גברים נשים וטף. שאחרי חודשים ארוכים של מחאה ברחובות, ובחום קיצוני, עלו לירושלים, בידם דגל ישראל, ובלבם תקווה גדולה. ואני שואלת את עצמי: האם הם ידעו שהם חלק מנס? האם הם הצליחו לראות את הרגע החד פעמי והמכונן שעוד ידובר בו? אני חרדה לעתידה של האקדמיה הישראלית. המחקר האקדמי במדינת ישראל הוא הבסיס האיתן לשגשוגה ולחוסן הכלכלי והמדיני שלה. מחקר אקדמי מושתת על שיתוף ודמוקרטיה, כשדעתו של אחרון הסטודנטים מקבלת את אותו משקל של גדול הפרופסורים. ככה בונים מחקר. ככה בונים רעיונות, ככה בונים חברה, וככה בונים מדינה. אני מביטה סביבי בדאגה. בכל יום שעובר אני רואה ושומעת על עוד פוסטדוקטורנט מבריק שמעדיף לא לחזור לישראל, על עוד חוקרת ישראלית בעלת שם שמתחילה בצעדי עזיבה, על עוד מדען או מדענית מחו"ל שמבטלים הגעה לישראל. מה שנבנה פה במשך עשרות שנים יכול לרדת לטמיון בהינף יד. אני גדלתי במדינה משגשגת מחקרית. אל תהרסו בשרירות לב את מה שנבנה כאן במשך שנים. תנו לי להעניק גם לילדיי את המתנה היקרה הזו. אינני משפטנית, והבנתי בנושאים אלו מעטה, אבל לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שמי שלא רוצה לעשות דברים בלתי סבירים לא חושש משימוש בעילת הסבירות. אחד המשפטים היפים והעמוקים ביותר במתמטיקה הוא משפט גדל, שאומר שלא קיימת מערכת מתמטית תקפה שבה ניתן להוכיח כל משפט. וממילא לא קיימת מערכת משפט שיכולה לכסות באופן הרמטי את כל הכללים. הרמב"ן טבע ביטוי נפלא: "נבל ברשות התורה". זהו אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי. אני לא רוצה לחיות בחברה של נבלים ברשות התורה. יש מעשים שאינם סבירים, הגם שהאיסור אינו כתוב במפורש. גם אם יש מה לתקן במערכת המשפט, סרוס המערכת המשפטית והעצמת כח הממשלה זה וודאי לא הפתרון. מיומה הראשון, הרפורמה הנוכחית עוסקת בכח. לא בתיקון ולא באיזון. והכח הזה נמצא בידיים של הממשלה הקיצונית ביותר מאז קום המדינה. אני לא רוצה לחיות בחברה שאין בה הגנה למיעוטים. אני לא רוצה לחיות בחברה שאין בה הגנה ללהטבים, או לערבים, או לנשים. "יש המשננים לנו יומם ולילה כי כוחנו באחדותנו. כוחנו הוא אכן בהיותנו מאוחדים כולנו סביב זכותנו להיות שונים זה מזה. אנחנו שונים זה מזה לא מפני שאחדים מאתנו עדיין אינם רואים את האור, אלא מפני שיש בעולם אורות ולא אור. אמונות ודעות, ולא אמונה ודעה." (עמוס עוז, שלום לקנאים) השונות שלנו היא מקור ברכה ומקור יצירה. במשך שנים חיינו כאן ביחד. הקמנו משהו שהוא גדול מסכום חלקיו. אנו כולנו אוהבי הארץ הזו. ולא נוותר עליה. כי אין לנו ארץ אחרת.