אנשים מסויימים עלולים לחוש מבולבלים לאור התגובה השמאלנית למהומות בצרפת, שנעה בין הכחשה להערצה. ייתכן ואותם אנשים גם היו מבולבלים בנוגע לתגובה השמאלנית בעולם ל-7.10: הרי איך המחנה שחרט על דגלו את המאבק באלימות, יכול לתמוך באלימות כל כך קיצונית? איך המחנה שתבע את המונח "גזלייטינג" כדי להיאבק ב"פייק ניוז" מימין, מסוגל בכזו קלות להכחיש את מה שנמצא מול העיניים שלנו, כמו הדומיננטיות של דגלי פלסטין בהפגנות, או הנחיצות של פעולה צבאית בעזה, או הקשר ההדוק בין איסלם לטרור ושאיפות להשמדת המערב? האנשים שמבולבלים מדברים כאלה כנראה לא מבינים את ההבדל הפונדמנטלי בין המחנה המסורתי לפרוגרסיבי, בין "הימין" ל"שמאל". ההבדל לא קשור לשמרנות מול קידמה, דת מול מדע, מלחמה מול שלום, או שבטיות מול אינדיווידואליזם. כל אלה הם תופעות לוואי של המחלוקת האמיתית - עודף משמעות לעומת ביטול משמעות. כשאנשים מדברים על משמעות החיים, הם בעצם מדברים על פונקציונליות - למה אנחנו כאן? מה אנחנו אמורים לעשות? מי יצר אותנו, אם בכלל, ולאיזו מטרה? זאת הסיבה שכל הדתות מכילות איזשהו סיפור בריאה וסט של כללים שצריך לנהוג לפיהם - משמעות החיים שלנו, כלומר הפונקציה שלהם, נגזרת מהמקור שלהם. אם אלוהים כלשהו ברא אותנו, אז אנחנו צריכים לעשות את מה שהוא כתב בהוראות היצרן. ואם אף אלוהים לא ברא אותנו, אז לחיים אין משמעות, ואפשר לאונן כמה שרוצים. האמת כרגיל היא איפשהו באמצע - לחיים, בסופו של דבר, יש משמעות ברורה. כמו שמשמעות החיים של פטיש היא לדפוק מסמרים, משמעות החיים של כסא היא שישבו עליו, ומשמעות החיים של הפוסט הזה היא שתעשו לו לייק, כך גם אפשר להסתכל על הגוף האנושי, לבחון מה אפשר לעשות איתו, ולהסיק מכך לשם מה הוא נוצר. המסקנה המתבקשת, לצערנו, היא שמשמעות החיים היא להשריץ תינוקות, לחרבן דשן, ולהאכיל תולעים עם הגופות המרקיבות שלנו. זה לא הרבה, אבל זה מה יש. אין אף התעלות רוחנית שמצפה למי שיקדיש את חייו לדת, אבל גם אין אף התעלות מסוג אחר, לא משנה כמה תנסו לשכנע אותנו שיש לנו נקודת ג'י קסומה ונסתרת בתוך התחת שלנו. זה שקר וכולנו יודעים את זה. הבעיה היא שבניגוד לפטיש או כסא, לנו אין שום מושג מי יצר אותנו, ולאיזו מטרה. התיאוריות הסבירות ביותר הן אלה שבהן התחלנו את חיינו בתוך מרק ג'יפה אבולוציוני, ואנחנו עתידים לסיים אותם כשהשמש תתפוצץ ותשרוף את כולנו. במובן הזה, כנראה לחיים באמת אין שום משמעות מלבד זו שאנחנו נותנים להם. ועם זאת אנחנו עדיין נאלצים לחיות אותם... קרינג'! וכך, הדתיים/שמרנים/ימנים/איך-שלא-תרצו-לקרוא-להם מוסיפים משמעות יתרה לחיים דלי המשמעות שלנו: רבייה וזוגיות הן לא רק דחף ביולוגי, אלא מצווה שמיימית שצריך למסד; אנחנו חיים בשבט לא רק כי זה מועיל להישרדות שלנו, אלא כי השבט שלנו הכי טוב ויש לנו את הדגל הכי יפה; אנחנו לא סתם הורגים את האויב כדי שלא יהרוג אותנו קודם או כדי לגנוב לו את האדמה, אלא בגלל שאנחנו גיבורים מיתולוגיים שיירשמו בספרי ההיסטוריה, או לפחות על סטיקר. לעומתם, החילונים/כופרים/שמאלנים/איך-שלא-תרצו-לקרוא-להם-לא-יהיה-מספיק-טוב-כי-הם-כבר-המציאו-לעצמם-איזה-מגדר-חדש, מפרקים משמעות: למין אין משמעות, אתה יכול להיות בן או בת בלי קשר לאיברי הרבייה שלך; לשבטים אין משמעות, ולכן אפליה לטובת בני השבט שלך היא פסולה, ומהגרים צריכים להתקבל בידיים פתוחות בכל מקום אליו יגיעו; התא המשפחתי לא הכרחי להישרדות הצאצאים שלנו, מדובר בסך הכל בהבניה חברתית שנועדה למנוע מנשים להגשים את עצמן; וכמובן הלהיט הנוכחי - אין שום הצדקה הישרדותית למלחמה נגד אויב רצחני או לשנאה כלפיו, אנחנו סתם גזענים כלפי הברברים המקסימים האלה שמצהירים בכל הזדמנות על הרצון שלהם לערוף לנו את הראש ולזיין את הגדם. כמובן, החלוקה לא באמת עד כדי כך בינארית: הלהט"ב חותרים תחת הפונקציות הביולוגיות שלנו, אבל גם הם בסופו של דבר המציאו להם דגל והפכו לאמיר אוחנה. ומצד שני, היהדות אולי שופעת סימבוליזם וטקסים רבי משמעות, אבל גם היא נולדה מתוך רצון לפרק משמעות קודמת, לכפור בדתות הקודמות ולהמיר את פנתיאוני האלים העשירים שלהם במשהו כל כך דל, אבסטרקטי ומשעמם, שכבר באותה מידה היה יכול להיות אתאיזם. גם התנועה הפרו-פלסטינית מכילה, כמובן, את הניגוד הזה: מצד אחד, הכחשה של המשמעות המובנת מאליה של חמאס כארגון טרור רצחני ושל האיסלאמיזם הקיצוני שלו, שיוצא נגד ערכי הפלורליזם והשוויון ושואף לרצוח את כל הכופרים. מצד שני, אקטיביזם אידיאולוגי עם דגל, סיסמאות וטקסים, שמעניקים משמעות פוליטית ומוסרית לחיים הריקים של תלמידי קולג' שחתכו לעצמם את הזין ואת הציצים. התופעה הזאת מתרחשת כיוון שהמנגנון השמאלני של פירוק המשמעות, שנועד לפרק מיתוסים כמו דת, עליונות גזעית, או שוביניזם, לטובת אמת אובייקטיבית יותר, רלוונטית יותר, או מיטיבה יותר, מסיר עכשיו את המשמעות גם מהמציאות האובייקטיבית עצמה, והופך מהסתכלות מפוכחת על המציאות, להכחשה שלה: אין קשר בין התנועה הפרו-פלסטינית להפגנות למרות שהם מניפים את דגלי פלסטין, ההפגנות הן למען מערכת החינוך למרות הביזה וההרס, אין שום בעיה בהגירה של מוסלמים למרות שהערכים שלהם מנוגדים לכל ערכי המערב, וכו' וכו' וכו'. ובעוד אלה שחשבו שהם חותרים תחת קודים של מוסר, הבניות חברתיות ותפיסות לאומיות, הופכים בעצמם לפנאטים עם קודים של מוסר, הבניות חברתיות ותפיסות לאומיות, דווקא השמרנים הם אלה שמוצאים את עצמם בתפקיד החתרנים, שמפרקים את תפיסות ה-woke המופרכות ועושים סרטונים מצחיקים בטיקטוק בהם הם מאתגרים תלמידי קולג' עם שיער צבעוני להגדיר מה זאת אישה. ההתהפכות הזאת מתרחשת כשאחד המחנות מפסיק למלא את הפונקציה שלו: ברגע שפירוק המשמעות של השמאל הפרוגרסיבי הופך לדת בפני עצמו, שבה כולם מתנהגים כמוח כוורת בניגוד להיגיון הפנימי שלהם, הוא מאבד את הערך שהצדיק את קיומו. בדיוק כמו שהשמרנות מפסיקה למלא את הפונקציה שלה כשהיא מתעדפת נאמנות לטקסים וטקסטים עתיקים על פני קדמה שמשרתת את חברי הקבוצה, או אפילו הישרדות הקבוצה, ר"ע החרדים. לסיכום, דברים רעים קורים כשהמשמעות שאנחנו נותנים למשהו מתחילה לפעול נגד הפונקציה שבגללה נתנו לו משמעות מלכתחילה. מחאה למען מערכת חינוך טובה יותר היא דבר ראוי, אבל אם היא משמשת להצדקת ונדליזם, ביזה ואלימות, אז היא לא ממלאת את הפונקציה שלה. אקטיביזם נגד רצח עם הוא דבר מוסרי, אבל אם הוא מוביל לתמיכה בארגון טרור שאונס נשים ורוצח ילדים, אז הוא לא ממלא את הפונקציה שלו. הכרה בכך שנשים קופחו לאורך ההיסטוריה היא מוצדקת, אבל אם היא מתפרשת כלגיטימציה לנשים שרוצחות את הילדים שלהן, אז היא לא ממלאת את הפונקציה שלה. ציוץ ארוך כאורך הגלות הוא כלי מצויין לשיתוף רעיונות מורכבים, אבל אם הוא לא עומד אפילו במכסת התווים הנדיבה של חשבון הפרימיום של טוויטר, אז