Oren Tirosh

כשלמדתי בישיבה קטנה גמרא ועוד גמרא ועוד גמרא, הייתי תלמיד דיי מצליח ומפולפל דיו. ועדיין, רוח שעמום עטפה אותי. מין בינוניות שהרגשתי כשסדר היום המונוטוני שלי מתחיל בשמונה בבוקר במסכת בבא קמא ומסתיים בעשר בלילה במסכת בבא קמא. תומאס הובס כתב שהסקרנות היא התשוקה של הנפש והתכונה הזו, שבלטה בי בגיל הנעורים, לא פגשה את סדר היום היבשושי שהוצע לי שכולל כמעט רק לימודי גמרא ומעט מסילת ישרים. באחד מסדרי הלימוד בשעות אחר הצהריים אזרתי אומץ, ניגשתי לראש הישיבה, שהיה גם הר"מ הישיר שלי. הוא עמד לצד בימת ההיכל כשהגמרא לצידו, ושאלתי אותו מדוע אנחנו לא לומדים בישיבה אנגלית. הוא הופתע קמעה. היטה אוזן ומחשבה. סקר את פניי. והשיב לי בשאלה: "יואלי, אתה רוצה להיות אברך כשתהיה גדול?" עניתי לו: "כן, אני רוצה להיות אברך". "אז בשביל מה ללמוד אנגלית?!" השיב לי. סתמתי את הפה במעט בושה ושבתי ללמוד גמרא. האמת היא שלא רציתי להיות אברך כשאהיה גדול. רציתי להיות עיתונאי. אבל לא הייתי מספיק אמיץ כדי לומר לו את זה מול הפרצוף. ועוד באמצע סיידר לימוד. זהו הרי החלום הקולקטיבי שמחויב לחלום כל צעיר חרדי מגיל בגרות - לשבת וללמוד. מי שדחק בי ללמוד את אותיות האנגלית בישיבה היה החברותא שלי שסיפר לי שהוא יודע ABC. כעסתי על עצמי שלא חשבתי קודם ללמוד לבד ABC . הייתה בחברות שלנו כימיה חתרנית ומשעשעת. יחד קראנו בחשאי "עמוס עוז" בפנימיית השינה. ואכן, מאותיות אנגלית בסיסיות התקדמתי לשינון מילים שלמדתי לעיתים בסדר הלימוד, מתחת לספר הגמרא - מצויד בדף, עט, וחבר שחולק איתי סוד משותף. חוסר ההתאמה למערכת שמציעה סדר יום שכולל רק לימוד תורה הוא סיפורם של אלפי צעירים בעולם החינוך החרדי. יוסי משועמם, מוישי סובל מבעיות קשב, אבריימי עם ראש הומני, נתנאל עם ראש ריאלי, ויואלי סתם סקרן שמלקט פיסות מידע מחוץ לתיבת הנוח, מערכת החינוך שבה גדלתי רואה בכולם אברכים עתידיים, גם אם הם לא ראויים ומסוגלים להיות אברכים. להחלטה הזו יש לצערי נפגעים רבים, עוד לפני שחשבי משרד האוצר בודקים כמה כסף קופת המדינה מחמיצה בכל שנה מדרך חיים קולקטיבית שכזו. הם יוסי, ומוישי, ואבריימי ונתנאל שבית גידולם הצר להם את מרחב ההזדמנויות. כשיהיו הורים לילדים חלקם יגלו את ההשלכה הכואבת. אם יחליטו לעזוב את הכולל, באין ברירה, רשימת המשרות שתוצע בפניהם לא תהיה מדרבנת, בוודאי שלא מעודדת. העובדה שלא למדתי מתמטיקה, אנגלית ומדעים הייתה מכשול משמעותי בניסיון שלי להשלים את הפערים שהחטאתי. אז נכון, לבסוף ניגשתי למבחני בגרות וגם קיבלתי תעודה טובה, היום אני לומד באוניברסיטה, אבל אני חורק עד היום שיניים בניסיון לדבר אנגלית ברמה טובה, מבלי שהזכרתי את חבריי למסע, רבים מהם נפלטו בדרך מייאוש. אתמול פרסמתי כתבה נרחבת על בלוף לימודי הליבה. בכתבה הוציא מפיו הרב מוטקה בלוי, אחד מראשי מערכת החינוך החרדית-אשכנזית, שלל משפטים שמלמדים על תפיסת עולם שמנותקת מהווי חיים הגיוני. "בשביל מה צריך תואר"? תהה בלוי. "בשביל מה צריך ליבה, בשביל לעבוד בעירייה כמנקה? למה צריך תואר, בשביל מה?" על המערכת המדינתית משקרים במצח נחושה ראשי מערכת החינוך של ש"ס ויהדות התורה - מיליארדי השקלים מתפזרים לחשבונות הבנק של הממסד החינוכי הזה, בתמורה ללימודי ליבה מלאים. כמובן שמדובר בגניבת כספים גסה משום שהמורים עצמם לא יודעים איך ללמד אנגלית, מתמטיקה, ומדעים. הגיחוכים הללו של בלוי נאמרים על חשבון עתידם של עשרות אלפי ילדים שאכן לא צריכים תואר כדי להשתכר מעבודות ניקיון, ועדיין, אות הקלון איננה עליו. זו דרכו של בלוי. את הקלון האמיתי עלינו להשליך על מצחו של משרד החינוך, שמעז בחוצפתו לפרסם נתונים מגוחכים על עמידה של הרשתות החרדיות בחובת לימודי הליבה ב- "96 אחוזים". הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה, כתב דוד המלך. במקרה הזה, זועקים אלפים רבים, הצילה נפשנו משפת השקר של משרד החינוך ומלשון הרמייה שלו. לא רק העדויות הבהירות מהשטח מלמדות על הצפצוף בחובת לימודי הליבה, גם נתוני אמת שפרסם משרד האוצר לפיהם 0% מהמורים במוסדות הבנים ברשתות החינוך - מוכשרים ללמד ליבה. את הנתונים הללו עמלה הקנוניה הפוליטית החרדית להצניע בקפידה. שר החינוך קיש שיתף עם זה פעולה באופן מלא בשלל חששו מפני המפלגות החרדיות. בהצלחה רבה לכולנו.