שנאתי את המילואים בכל ליבי מהיום הראשון. אני שונא להיות חייל ושונא את המשימה הצבאית. כבר לפני הגיוס ידעתי שאשנא את זה. אבל השליחות בערה בי. ועודנה. זה לא השתנה כחוט השערה מיום הגיוס שלי לסדיר וזו הסיבה עד היום שאני לא בועט בדלי והולך הביתה בכל יום נתון. השבעה באוקטובר היה נורא כל כך ודחוף כל כך, שיכולתי ממש לא להרגיש את שנאתי לצהל ולתפקיד. הכל היה ברור בבהירות מחרידה שאין לה דמיון. לי, למשפחה, לכולם. רצנו קדימה. הסבב הראשון שלי היה בתפקיד קשה מאוד פיזית, בימים מחרידים מאוד. אבל שמחתי מאוד מאוד בעבודה הזאת. אנחנו כיום בעזה, בצבא אחר, עם רוח אחרת ומשימות אחרות. לקצינים לא ברור, בשיא הכנות, מה משימתנו. הבטיחו לנו סבב דחוס וקצר ב2026 וקיבלנו סבב דחוס מאוד וארוך מאוד מאוד. גויסנו לשגרת מב"מ בעזה, לא להדוף אויב ובטח שלא למגר אותו. המחלקה שלי מתחתנת. מתחילה תארים, מסיימת אותם. מביאה ילדים, מתחילה עבודות חדשות. כל דבר כזה הופך את המילואים לאתגר קשה מאוד שלפעמים מציב בחירה מוחלטת. זה החיים או המילואים, נקודה. כעת אנחנו יודעים שלא במשרד האוצר, לא במשרד הביטחון, לא בלשכת הרמטכל, לא בביטוח הלאומי, יש מישהו שיספק לנו תשובות. שיקבע לזה גבולות או יצייר דרך יציאה מהמצב המטורף. זה ככה וזהו, עד האופק. הפכנו למשאב זמין של הצבא, שמטבעו משתמש בכל המשאבים הזמינים לו, תמיד. כשכמילואים יוצאים יקרים מידי, מקצצים למילואימניקים כך שיעשו 59 ימים בשנה ולא יהנו מהטבות של החל מ60 יום. מקצצים את ימי החופשה ומקצצים את היציאות. מוותרים יחסית בקלות למי שלא יכול יותר, כי אי אפשר באמת להפעיל חייל שנגמר. ובמקום, לוחצים יותר על מי שנמצא. וככה עוד נשברים. אנחנו פלוגה מעולה. עם שנתיים וחצי של אחוזי התייצבות גבוהים מאוד. זה משתנה עכשיו. השליחות החד משמעית שראינו בתפקיד מופנית אלינו כבומרנג של ניצול, ולפתע אני רואה את זה מתגלם בהתייצבות. תגובת צהל היא שכל מה שגרם לחברינו לעזוב, יוגבר עוד יותר מעתה והלאה. ואת מתכונת לבנים ניתן. יש לי משפחה שהשליחות בוערת בה. ואני יודע שיש לי את הגיבוי להתייצב ולהמשיך. יש לי מקום עבודה שבו 80% ויותר משפחות מילואים, אז ברור שיש גיבוי. אני מאוד גאה באלה ובאלה ומברך על הזכות לעשות פה בעזה ההרוסה והעגומה דברים שאני שונא למען אנשים וערכים שאני אוהב מאוד. אף אחד לא נהנה פה, אבל מהסיבות האלה כולם מתאמצים, ומתחזקים, ולרוב נשארים. אבל צהל, מקבלי ההחלטות, אתם פועלים בצורה רעה. מסוכנת ומטומטמת. אתם ניגשים עכשיו למלחמה בלבנון עם צבא מילואים שהוא על הקצה של הקצה של הקצה. אתם לא מאריכים את השירות הסדיר, כי אתם מפחדים מהביקורת הקשה שתחטפו על ההשתמטות ההמונית שאתם מקדמים בזמן מלחמה. ובכן זו תהיה ביקורת מוצדקת ואתם לוקחים כעת את המילואים בני ערובה משני הכיוונים, של ההשתמטות ושל אי הארכת הסדיר. אתם מגייסים אותנו למשימות אבטחה שוטפות בהיקף של מספר חודשים בשנה: זה לא תפקיד של מילואים. נקודה. זה לא. תתעוררו על החיים שלכם. אם אין סדיר, תגייסו קבע. אתם לא בחירום יותר. אתם מבזבזים הון מטורלל על שליחת מהנדסים ומתכנתים ומורים ומוזיקאים לחזית ותשלום משכורותיהם. תגייסו את כח האדם הנדרש, מרצון. לפי השכר שיקבע השוק. תתעוררו כבר ותבינו שאנחנו לא בתוך רגע, לא בתוך אירוע אלא בעידן. עידן חדש בצבא היבשה, שדורש פתרונות חדשים. תפסיקו כבר לרמוס את האנשים היחידים שיש לכם. הם מראים מיליון חוסן, כי המדינה חשובה להם. אבל גם הם משאב סופי. לזהות את הבעיה לפני שמאוחר מידי, זה הלקח הכי מינימלי מהשבעה באוקטובר. תתעוררו כבר.