קראו והפיצו: לכאורה, אחרי טבח שבעה באוקטובר, מחנה ״רק לא ביבי״ היה אמור לשייט היום לעבר שבעים מנדטים לפחות מבלי להזדקק אפילו למפלגות הערביות. אסון לאומי נורא בסדר גודל כזה אמור היה להגיש לו את השלטון על מגש של כסף. אלא שהמציאות מסרבת לשתף פעולה. המחנה הזה בקושי מגרד את שישים המנדטים, גם כשהוא סופר את המפלגות הערביות. איך זה ייתכן? הרי כל כך הרבה פרשנים, גנרלים בדימוס, מגישי חדשות ומומחים מטעם עצמם הבטיחו לנו שהעם כבר התפכח. ובכן, מתברר שהעם אכן התפכח. רק לא בכיוון שהם תכננו. א. אחריות, אבל רק של אחרים. הציבור הישראלי, מסתבר, לא סובל מאמנזיה. הוא זוכר היטב מי חולל כאן כאוס, מי עודד סרבנות, מי התפאר בפגיעה בכשירות הצבא וגאה ליבו בהשבתת חיל האוויר ומי הסביר לנו שהמדינה עומדת להתפרק אם לא תיכנע לדרישותיו של מיעוט מופקר. גם המשיח התורן אייזנקוט, צעד עם ״האחים לנשק״. אבל אל דאגה, עכשיו הוא הגיע להציל אותנו מהאסון שהמחנה שלו תרם להיווצרותו. ב. התקשורת איבדה את הציבור, אבל ממשיכה לשדר לעצמה בתוך תיבת התהודה. פעם התקשורת הממוסדת הייתה מסוגלת לעצב את דעת הקהל. היום היא בעיקר מסוגלת לשכנע את עצמה שהציבור מטומטם. ספין רודף ספין, שקר מחליף שקר, והפרשנים ממשיכים להנהן זה לזה באולפנים כאילו מדובר בדברי אמת שעה שהם מועצת ״גדולי התעמולה״. הבעיה היחידה היא שהציבור הפסיק לקנות את הסחורה העבשה הזו. עבור רוב העם הפתק בקלפי הוא כבר לא רק בחירה פוליטית, אלא גם הזדמנות להגיש חשבון לכל אותם מהנדסי תודעה, מערפלי ההגיון, שמאמינים ״שהאמת״ היא מה שהם הכריזו עליה במהדורה של שמונה. ג. נבחרת ״החלומות״ באספמיא של מחנה רק לא ביבי מול נתניהו, על כישוריו ומעמדו הבינלאומי, הצליח המחנה היריב להעמיד גלריה מרשימה במיוחד. שדרן חדשות שהתחפש למדינאי, נוכל פוליטי שהתחפש לאיש עקרונות, ורמטכ״לים כושלים שהחליטו כי כישלון צבאי הוא כנראה ההכשרה המתאימה ביותר לראשות הממשלה. כולם כמובן מנהיגים דגולים, כולם מצילי הדמוקרטיה, כולם נולדו להנהיג. רק דבר אחד קטן חסר להם, רעיון, חזון ואסטרטגיה. אבל מי צריך את כל הג׳אז הזה, כשאפשר לצעוק ״רק לא ביבי״ ולקוות שהציבור יתבלבל ויחשוב שמדובר בתוכנית עבודה? ד. תבוסתנות כאידאולוגיה. במהלך המלחמה, בזמן שחיילי צה״ל נלחמו בחזית, חלקים מרכזיים במחנה הזה עסקו במרץ בהנמכת רוחו של העורף. כל הישג הוקטן, כל קושי הוצג כתבוסה, וכל הזדמנות להכריז שאין סיכוי לנצח נוצלה עד תום. ואז הגיע קמפיין ״עסקה בכל מחיר״, שביקש לשווק כניעה לחמאס כאילו מדובר בפסגת התבונה המדינית בבזאר האכזרי של המזרח התיכון. מבחינתם, ככל שהמחיר גבוה יותר, ככל שהוויתור מסוכן יותר וככל שהחמאס מרוצה יותר, כך כנראה מדובר בניצחון מוסרי גדול יותר. ה. מחלקת התעמולה של אויבינו, במהדורה עברית. כאן כבר מדובר במופע מרהיב במיוחד. כל עלילה אנטי ישראלית זכתה להדהוד נלהב. הרעב השקרי בעזה, עלילות האונס בשדה תימן, ההצגה כאילו חיילי צה״ל רוצחים תינוקות להנאתם, וכמובן האשמות רצח העם ושאר תוצרת מפעלי התעמולה האנטי ישראלית. הכול שווק באריזה של צדקנות דביקה, מוסר נעלה ודאגה עמוקה לאנושות הניבטים מפניה המודאגות של יונית לוי. רק לעם ישראל, לחייליו ולזכותו לנצח נשאר קצת פחות מקום. ואחר כך הם עוד מתפלאים מדוע ציבור הולך וגדל מסתכל על המחנה הזה ושואל אם הוא בכלל משחק בנבחרת של ישראל. אני בהחלט סבור ששלטון ממושך מדי הוא דבר לא בריא. הוא מזמין סיאוב. גם נתניהו אינו פטור מביקורת, ובוודאי שלא ראוי לשלטון נצחי. אבל כדי להחליף שלטון צריך להציג חלופה, לא מופע מטורלל נוסח ״הדמוקרטים״. וכשמצד אחד עומד מנהיג ותיק עם כל חסרונותיו, ומצד שני מתייצבת מקהלה של בינוניות, יהירות, תבוסתנות וצדקנות, שלא מסוגלת להציע לציבור דבר מלבד שנאה לאיש אחד, אין פלא שהתוצאה נראית כפי שהיא נראית. זאת הסיבה שבגללה, למרות כל מה שקרה, נתניהו עדיין במשחק. לא משום שאין לו חסרונות. אלא משום שמתחריו מתעקשים להוכיח, יום אחר יום, שעה אחר שעה, שאפשר להיות גרועים ממנו בהרבה

קצת ארוך, אך חשוב, קראו והפיצו: אמש בכנס של אורן סולומון שמעתי את תא״ל רונן כהן אומר שהכשלים של צה״ל בשבעה באוקטובר כבר אובחנו לפני כמעט עשרים שנה בדו״ח ועדת וינוגרד, בעקבות הכישלון המפואר של מלחמת לבנון השנייה. מסתבר שאילו צה״ל היה טורח ללמוד את הלקחים, אולי היינו חוסכים לעצמנו את אסון שבעה באוקטובר. אבל למה ללמוד מטעויות כשאפשר פשוט לחזור עליהן? פרט קטן ומעניין, מי היה ראש אגף המבצעים במטכ”ל בזמן מלחמת לבנון השנייה? לא אחר מאשר גדי איזנקוט. כן, אותו גדי איזנקוט, שהתקדם בהמשך לתפקיד הרמטכ״ל, וכעת מוצג בחוגים מסוימים כמשיח החדש הראוי להנהגת המדינה. אז צללתי לדו״ח וינוגרד, שסיכום נוח שלו מופיע גם בוויקיפדיה, וגיליתי כמה פנינים על תפקוד המטכ״ל בתקופה שבה איזנקוט עמד בראש אגף המבצעים. למשל: ״ליקוי בולט בהיערכות המטכ”ל למלחמה בזירת לבנון, השתקף באי גיבוש של תוכניות מבצעיות מעודכנות למצב של מלחמה כוללת בגזרה זו״. (עמ’ 300) ראש אגף המבצעים, תוכניות מבצעיות לא מעודכנות. בוודאי רק צירוף מקרים מצער. והנה עוד מחמאה שחילקה הוועדה לפיקוד הבכיר: ״אין שום דבר חינני וראוי בנטייה האנטי-אינטלקטואלית של חלק מהפיקוד הבכיר של צה”ל. נטייה כזו אינה מעודדת חשיבת עומק ותפיסה אסטרטגית הכרחיות. ועלולה גם לגרום לרצון של תיקון שטחי באמצעות מעין-אינטלקטואליות, שטיבה מפוקפק ומזיק״ (עמ’ 397–398). כנראה שחשיבה אסטרטגית מעמיקה היא דרישה מוגזמת. הרבה יותר פשוט להצטלם במדים, לדבר בביטחון ולהמשיך לטפס בסולם הדרגות. ולקינוח, עוד תובנה מהפכנית של ועדת וינוגרד: ״במלחמה צבא חייב לשאוף לניצחון. אם ידוע מראש שאין נכונות או אפשרות להגיע לניצחון כזה - ראוי להימנע מלכתחילה מיציאה למלחמה, או אף למהלכים העלולים להתדרדר אליה״(עמ’ 415–416). מדהים. מתברר שבמלחמה רצוי לשאוף לנצח. מי היה מאמין? והלקח שהפיק אייזנקוט הוא קריאה להפסקת מלחמת חרבות ברזל כבר בראשיתה. והנה מגיע החלק המתמיה באמת, במקום שהכשלים הללו יעוררו דיון ציבורי נוקב על אחריותם של בעלי התפקידים, איזנקוט המשיך להתקדם, הגיע לכס הרמטכ״ל, וכעת שואף להגיע גם לכס ראש הממשלה. אם מחפשים המחשה לעיקרון הפיטרי, ייתכן שאייזנקוט הוא דוגמה נאה. אז לפני שמכתירים את גדי איזנקוט למשיח החדש של השמאל, אולי כדאי לפתוח שוב את דו״ח וינוגרד ולשאול כמה שאלות פשוטות. מי היה אחראי לתוכניות המבצעיות? מה הייתה תרומתו לכשלים? אלו לקחים הפיק? ומה בדיוק מצדיק את האמון שמבקשים לתת בו כיום? מתברר שבצה״ל גם כישלונות מערכתיים מהדהדים אינם בהכרח מכשול בדרך לצמרת. בפרפראזה על האמירה המיוחסת לישעיהו ליבוביץ׳, אם תחזיק כסיל במחנה צבאי למשך מספיק שנים, סופו שיהיה רמטכ״ל. מצורף דו״ח וינוגרד המלא web.archive.org/web/20140513…