הטקסט המכונן הזה של בני ברבש, צריך להיכתב בדברי הימים של מדינת ישראל. ברבש, קצין גולני לשעבר, תסריטאי, מחזאי, סופר, לוחם חופש וגם חבר שלי, מציף את הלב, סימולטנית, בזעם, בכאב ובתקווה. המחדל הנורא שבגינו הופקר למותו החייל גור קהתי, מספר את סיפור הדרדרותה של מדינת ישראל ושל צבאה. אל תפספסו אף מילה: "המחדל השערורייתי שבמהלכו נהרג גור קהתי מכיל כבקליפת אגוז את סיפור שקיעתה של מדינת ישראל, צבאה, מוסדותיה הנבחרים, זרועות הביטחון ומערכת המשפט המתפוררת. לפנינו פרקטל, העתק מיניאטורי של המציאות שבתוכה הוא מסתתר. מיקרוקוסמוס המציג בזעיר אנפין סיפור של זחיחות, חובבנות, רשלנות וזילות חיי אדם. האירוע המזעזע הוא מניפסטציה שמציגה את כל הסימפטומים הממאירים הפושים בחברה הישראלית: תרבות ארגונית קלוקלת, הסתרת אמת במקרה הטוב ושקרנות בוטה, שכמעט כולם נגועים בה, שימוש עודף בכסת"ח במקום נטילת אחריות, פרטאץ', הקטנת ראש, קונפורמיות מקצועית, צייתנות כנועה מול דרגים בכירים, חוסר בהירות לגבי המשימות המוטלות מלמעלה והמטרות שהן משרתות, והתפרקות המסד הערכי והמוסרי שעליו ניסו לכונן מדינה יהודית ודמוקרטית, מתוך מאמץ, שיכול היה להצליח, ליישב את הסתירה המובנית בשילוב שני האלמנטים. כל מה שהתרחש בשבעה באוקטובר בקנה מידה גדול חזר והתרחש במחדל המקומם שבו קיפח גור את חייו, ושממנו נחלצו ללא פגע כל האחראים, הזוטרים והבכירים מאוד, ששיקרו במצח נחושה, תיאמו עדויות, הפגינו חוסר רגישות נורא והצליחו, בתחבולות בזויות, לְחַיֵּל את ז'אבו לאחר מותו, ולהעניק לו מעמד של חלל צה"ל, שנשלל מרבים וטובים שנהרגו במצוותו ובאחריותו המלאה. הדג, כידוע, מסריח מהראש של נתניהו. אבל על כולנו מוטלת אחריות עקיפה למצב. לא שבתנו. לא סירבנו. לא מנענו מבנינו להתגייס לצבא, ואני מניח שאם ראש הממשלה יפתח במלחמה בערב הבחירות, רובנו נתיישר לימין ונרוץ אל הקוקפיטים ואל צריחי הטנקים מריירים לשמע תרועת הקרב כמו הכלב שרייר בניסוי של פבלוב לשמע צלצול הפעמון. הפחד לצאת מגבולות הגזרה שנתניהו קובע, מסרס את מה שנקרא מחנה השינוי. המלך אמר בלי ערבים – אנחנו חוזרים על האמירה בהכנעה. המלך אמר בלי הסדר מדיני – אנחנו מכריזים בלי הסדר מדיני. המלך אמר – ספרטה, אנחנו נשבעים שעל חרבנו נחיה. עושה רושם שבמידה וגוש השינוי יקים ממשלה (ברוב ציוני) היא תמשיך את מדיניות הליכוד כמעט בכל מישור אפשרי. להוציא את הדמוקרטים, כל מה שהגוש הזה טוען, שביכולתו להגשים את המדיניות הליכוד ביתר נחישות, אומץ ויעילות ובניקיון כפיים. אני מרשה לעצמי להניח שבמהלך המלחמה צה"ל טאטא הרבה מחדלים נוסח הריגתו המיותרת של גור קהתי. החל בכמות בלתי נתפסת של הרוגים ופצועים בקרבות דו־צדדיים, שקבעו שיא עולמי בירי כוחותינו על כוחותינו, ועד לאירוע הנורא שבו יִשמו חיילים תאבי נקם את הפקודה לחסל את כל מי שזז, גם אם נכנע והרים ידיים – מה שגרם להריגתם של אלון שמריז, יותם חיים וסאמר פואד אל־טלאלקה על ידי חיילי צה"ל שלא דפקו חשבון ופתחו באש, למרות שהשלושה הניפו דגל לבן, התקדמו ללא חולצות ובידיים מורמות וצעקו לעבר החיילים בעברית. אנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו כמה פלסטינים נהרגו בנסיבות דומות. כרגיל, וכמו בפרשת גור קהתי, שבסיכומה נקבע כי "לא ניתן לסתור ברף הנדרש בפלילים את טענתו של אל"ם (מיל') ירום כי הצטרפותו (של ארליך) לפעילות נעשתה מטעמים מבצעיים" (שקר מההתחלה ועד הסוף), עמדת צה"ל בנוגע להריגת החטופים תומצתה באמירת הרמטכ"ל שהאירוע התרחש בתנאי לחימה מורכבים ביותר ובשטח רווי מחבלים ומתאבדים. ניסוחים סטריליים של ז'רגון צבאי המטאטאים את המחדלים והפשעים מתחת לשטיח. נז"א זה לא רק הנזק האגבי המטורף שגרמנו לתושבי הרצועה ולעריה. נז"א הם - הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכסנדר (אלכס) לובנוב, אלמוג סרוסי, וכרמל גת. נז"א הם - אלון שמריז, יותם חיים וסאמר פואד אל־טלאלקה. נז"א הם עשרות חיילים שנהרגו ונפצעו אגב השתתפותם במבצעים שהכרחיותם מוטלת בספק. נז"א הם המתאבדים שחזרו משדה הקרב שבורי לב ולא נמצאה להם העזרהשתציל אותם מסיוטיהם הטרופים. נז"א הוא גור קהתי שהריגתו נגרמה על ידי אִווי ילדותי של ארכיאולוג משיחי וקצינים אינפנטיליים וחסרי אחריות שנענו לגחמותיו. נז"א הוא הנזק האגבי להצדקת החרבת החברה הישראלית והריסת מוסדותיה כדי להמשיך לקיים את שלטון הליכוד. הסיכוי היחידי להדביר את הנזקים האגביים האלה שמחולל נתניהו כדי להימלט מהכלא הוא להביס אותו בבחירות, יחד עם הערבים כשותפים מלאים. רק אם ביום הבחירות יתייצבו המונים – יהודים וערבים – בקלפיות, גם כדי להצביע וגם כדי לשמור עליהן מפני צבא המתנכלים שיגיע מהשטחים אל תוך הקו הירוק יעלה בידינו להתחיל במלאכת השיקום."