אתמול בערב הבנתי שהשתגענו סופית. לא בגלל איראן, ולא בגלל האוברדרפט הלאומי, אלא בגלל שראיתי בטלוויזיה דיון זועם על חבורה של ילדים ששרו את ״שיר לשלום״ באינדינגב. אתם קולטים? צעירים רוקדים בנגב, במקום שבו האדמה עדיין מדממת, שרים שיר מלפני חמישים שנה על זה שבא להם לחיות, ובאולפן של ערוץ 14 מתייחסים לזה כאילו הם הרגע הבריחו אורניום לטהרן. כי התרגלנו. הרגילו אותנו שלצעוק ״שיישרף לכם הכפר״ זו פטריוטיות חמה מהתנור, אבל לשיר על שלום זו כבר פרובוקציה שדורשת ועדת חקירה. ככה זה כשחיים שנים בתוך מכונת כביסה שנתקעה על סחיטה. אתה שוכח איך נראה העולם כשהוא לא רועד. אתה שוכח שאפשר לפתוח רדיו בבוקר בלי שמישהו יצרח עליך שאתה בוגד, או אויב מבפנים, או סתם מישהו שהחוצפה שלו לנשום מפריעה לשלטון לנוח. ועכשיו נשארו עוד שבעה ימים. שבעה ימים, ואני מסתובב ברחוב ורואה אנשים שמפחדים אפילו לחלום, רק כדי שלא יכאב להם שוב. אנשים שמחלקים את היום שלהם לפי חצאי כדורי הרגעה, רק כדי לשרוד את הפושים בנייד. אז בואו נשים את האמת על השולחן, בלי למכור אשליות: בבוקר שאחרי הבחירות לא נהפוך לשווייץ. חיזבאללה לא יעבור הסבה מקצועית לשזירת פרחים, הטילים הבליסטיים לא יתאדו מאיראן, וחמאס לא ייעלם בסיסמאות על ״ניצחון מוחלט״ שמעולם לא היה כאן. בחיים האמיתיים אין קסמים. אבל יהיה כאן דבר אחד אחר, והוא ישנה את הכול: האמת תחזור לחדר. יכול להיות שעוד נשב במקלטים לפעמים. אנחנו עדיין במזרח התיכון, ויש לנו המון לתקן. אבל כשנשב שם, ומישהו יעמוד מול המצלמה וידבר אלינו, אנחנו נדע שהוא מסתכל לנו בעיניים ולא משקר. נדע שהוא לא מספר לנו סיפורים רק כדי לשרוד עוד יום על הכיסא, ולא מתדלק שנאה רק כדי לרצות חבורה של צעקנים בשכר. נדע שמי שמוביל אותנו נזהר במילותיו, ושומר עלינו כמו ששומרים על בית. אני איתכם בתוך המחנק הזה, ואני אומר לכם: זה באוויר. שבעה ימים מהיום, בשעה עשר בלילה, אתם תשמעו צעקות מהחלונות של הבתים מסביב. לא צעקות של פחד, אלא שאגה של אבן ענקית שנופלת מהלב של מדינה שלמה. צאו להצביע, ותנו לעצמכם רשות להאמין. הם עבדו קשה מאוד כדי שנשכח שאפשר לחיות כאן אחרת, בלי פחד ובלי טירוף. אבל אנחנו זוכרים, ואנחנו רוב. וזה אפשרי. אני נשבע לכם שזה אפשרי.