שיחה של העוזרת האנושית שלי עם העוזרת הדיגיטלית שלי… העולם הזה גמור

אכפת לכם ממצע כלכלי ויוקר המחייה?? זה מה של @Idaneretz יש לומר לכם. #תסבירו_לי

שר הדיבורים… #תסבירו_לי

נתניהו פשוט תמים… זה טיעון חדש #תסבירו_לי #so_explain_it_to_me

תעודת ביטוח? #תסבירו_לי #so_explain_it_to_me

יש שירים שנכתבו בזמן מסוים, ופתאום, שנים אחר כך, נדמה שהם נכתבו בדיוק בשבילך. חשבתי היום הרבה על ״מה שלומך אחות״ של נעמי שמר: ״אין הרבה סיבות לשמוח בא יותר לבכות אין כמעט לאן לברוח יש עוד לחכות״. שלוש שנים לשבעה באוקטובר, וקשה לקרוא את המילים האלה ולא להרגיש שהן מדברות אלינו. כי שלוש השנים האחרונות לימדו אותנו, בדרך הקשה ביותר, שהחיים הם לא פיקניק. אין הבטחה שהדרך תהיה קלה, שאין בה אובדן, שאין בה מלחמות, שאין בה רגעים שבהם נדמה שהכול מתמוטט לנו על הראש. ונעמי שמר מוסיפה: ״מה שלא נולד בדמע לא שווה הרבה מה שלא נולד בדמע הוא לא יקצר בזמר ולא יביא מרפא״. אני לא חושב שצריך לקדש את הכאב. הייתי מוותר בשמחה על כל טיפת דם וכל דמעה שנשפכו כאן בשלוש השנים האחרונות. אבל אי אפשר גם לעבור דרך דבר כזה ולהישאר בדיוק מי שהיינו לפניו. כאב יכול לפרק, אבל הוא יכול גם ללמד. הוא יכול להכריח אדם, וגם עם, להסתכל על עצמו אחרת. להבין מה חשוב, על מה הוא מוכן להילחם ועל מה הוא לא מוכן לוותר. וגם, מי האנשים שהוא רוצה לידו כשהשמיים נופלים. ואולי בגלל זה, דווקא באמצע השיר, כשהכול מתמוטט ומדכא, מגיעות המילים הכי פשוטות והכי חזקות בו: ״לך יש אותי לי יש אותך לנו יש אותנו״. וזה אולי הדבר הגדול ביותר שגילינו מחדש בשבעה באוקטובר. כשהמדינה לא הייתה שם, אנשים פשוטים היו שם. אנשים יצאו מהבית להציל אנשים שמעולם לא פגשו. אנשים עלו על מדים, פתחו בתים, בישלו, תרמו, קברו, חיבקו, החזיקו משפחות והחזיקו אחד את השני. עם ישראל במיטבו הופיע בימים האלו. שלוש שנים עברו, ואנחנו עדיין בתוך הדבר הזה. יש הרבה לתקן ולחקור, המון שצריך לשנות לשנות. יש דברים שאסור לסלוח עליהם, ודברים שאסור לשכוח. ויש גם הרבה מאוד כאב שעוד לא מצא מרפא. אבל אולי דווקא ביום הזה צריך לזכור שהסיפור שלנו לא נגמר בשבעה באוקטובר. הדמעות אינן סוף השיר. נעמי שמר מסיימת אותו אחרת: ״תיכף יתגלו שמים אל תסתירי את פניך אל יחדל קולך״. או במילותיה של שרית - ״לסיפור הזה יהיה סוף טוב״. לדעת שאפשר לאבד, ובכל זאת לבנות. לדעת שאפשר להישבר, ובכל זאת לקום. להסתכל לכאב בעיניים בלי להפוך אותו לליבת הזהות שלנו. ולזכור שגם בשעה שקשה לנו לשיר, וכשהכול מתמוטט על ראשינו: לך יש אותי. לי יש אותך. לנו יש אותנו. אל יחדל קולנו 🇮🇱

סגנון אחר של סרטון, אבל מאוד חשוב לראות. מתאים לימים האלו.#תסבירו_לי

היום יום ההולדת שלי. ״ביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה - ישוב ויתקנם״, (הרבי מלובביץ’). וגם היום, במקרה או שלא, גם מציינים את טבח השבעה באוקטובר. למרות שאין קשר בין הדברים, קשה לי לעשות חשבון נפש על החיים שלי בלי לעשות גם חשבון נפש על שלוש השנים הקשות שעברו עלינו כעם. ה 7 באוקטובר שינה כמעט כל ישראלי שאני מכיר. הוא שינה אותי, את החברים שלי, משפחות שלמות. אנשים נתנו מאות ימים מהחיים שלהם, עזבו עסקים וילדים, התנדבו, נלחמו. איבדו חברים, נפצעו ונהרגו. היום ההוא, לכאורה, שינה את החברה הישראלית ואת המדינה כקולקטיב. אבל במבט לאחור, אפשר להגיד שהוא שינה אותנו רק לרגע. כי שלוש שנים אחרי, אני לא בטוח שהשינוי שעברנו כחברה באמת החזיק. המציאות היא שהפוליטיקה חוזרת לאותם מחנות מוכרים. מציאות בה אנחנו שוב מוכנים לקבל מציאות של ״הרע במיעוטו״, שאסור לקבל. ואנשים שהיו חלק מהמערכת שהובילה אותנו לשישה באוקטובר, ושנושאים באחריות ציבורית למה שקרה בשבעה באוקטובר, מציבים את עצמם שוב כאלטרנטיבה - ואנחנו משתפים עם זה פעולה. וזה אולי הדבר שהכי התחדד אצלי בשלוש השנים האלה: אסור שכל מה שעברנו ייגמר בזיכרון. המחיר היה גדול מדי בשביל שנחזור להיות אותם אנשים, והאסון היה גדול מדי בשביל שנישאר אותה מדינה. אני לא יודע איך תיראה ישראל בעוד עשר שנים. אבל אני יודע מה החזון שיש לי עבורה ואיך אני רוצה שהיא תיראה. מדינה ריבונית, משגשגת ובטוחה שבה כולם שותפים, ולכן כולם גם משרתים. מדינה שלא מנהלת איומים וסכסוכים - אלא סוגרת ומכריעה אותם. מדינה שבה יהדות ודמוקרטיה הן לא שני מחנות שנלחמים זה בזה אלא שני ערכים שזורים זה בזה. מדינה שבה מחלוקת לא מתורגמת אוטומטית לשנאה ומערכת החינוך היא פאר היצירה ולא תחושת פשרה של כל הורה בישראל. מדינה שבה מנהיג נמדד קודם כל בדבר אחד: האם במשמרת שלו המדינה נעשתה בטוחה יותר, חזקה יותר, משגשגת יותר וטובה יותר עבור הדור הבא. לפני 3 שנים חשבתי שמספיק לעשוצ כמיטב יכולתך בחלקת האלוהים הקטנה שלך: לשרת, לבנות ולתרום. לתת כמה שאתה יכול למדינה הזאת, ואז לחזור הביתה ולחיות את החיים שלך. היום אני בטוח שזה לא מספיק. לא כי כולנו צריכים להיות פוליטיקאים, ולא כי החיים הפרטיים שלנו פחות חשובים - להפך. אלא כי הבנתי שאין באמת אפשרות לעשות את החלק שלך ולהשאיר למישהו אחר את האחריות על הכיוון שאליו המדינה הולכת. כי אם האנשים שאנחנו סומכים עליהם יעמדו בצד, אז האנשים שאנחנו לא סומכים עליהם יחליטו לאן המדינה הולכת. ואולי זה חשבון הנפש שלי ביום ההולדת הזה: שאני כל יום צריך לשאול את עצמי לא האם עשיתי מספיק עד היום, אלא האם אני מוכן לעשות את מה שנדרש עבור מחר. 3 שנים אחרי שבעה באוקטובר, אני יודע לפחות דבר אחד: אני לא מוכן להסתכל בעוד עשור אחורה ולהגיד ״ראינו לאן המדינה הולכת״ אבל חיכינו שמישהו אחר יעשה את זה. על כל אחד ואחד מבני הדור שלנו לפעול באומץ ולראות בעצמו כאילו גורל המדינה כולה, ועתיד העם היהודי כולו, מונח על כתפיו. אם נעשה זאת כולנו - אין לי ספק שתהיה פה מדינה בטוחה ומשגשגת. התמונה - פנקייק יומהולדת שהבנים שלי טרפו וכיבדו אותי בביס.

למה @AbirKara2 לא רץ? #תסבירו_לי

פרספקטיבה… #תסבירו_לי

לזכר ימנו זלקה ולמען ימים טובים יותר #תסבירו_לי

בן גביר - החלום ושברו #תסבירו_לי #so_explain_it_to_me