Dr. Merav Ben-David

זה יבוא לכולכם בהפתעה מוחלטת, אני יודע, אבל בבחירות הקרובות אצביע ליאיר גולן ולדמוקרטים כי הם נלחמו איתנו ובשבילנו בארבע השנים האחרונות בכנסת וברחובות כי הם מציעים אלטרנטיבה אמיתית לפשיזם היהודי שהשתלט על הנהגת המדינה כי הם מציגים מנהיגות אמיצה, לא מגמגמת ולא מתקרנפת כי הם רואים באזרחי ישראל הערבים אזרחים שווים, שמגיע להם יצוג גם בממשלה כי בשנתיים האחרונות, ראיתי מקרוב עד כמה מדובר ברשימה של אנשים ונשים חרוצים, אידיאולוגים, חדים, שכל אחד מהם יהיה שר הרבה יותר טוב מחדלי האישים הנוכחיים כי אני רוצה שההנהגה של המדינה שלי תהיה הנהגה ערכית, מנוסה, שלא מפחדת לחתור לשלום בצד שמירה על הביטחון, שלא מגמגמת בנוגע להגנה על הדמוקרטיה, ושרואה בכל אזרחי ישראל שווים. זאת ישראל שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו בה.

אחות אחת מגיעה מלונדון, אחות אחרת מניו יורק. חברים החלו לנחות מכל רחבי העולם - כולל אחת שבאה במיוחד כל הדרך מאוסטרליה. פייר? מרגש. מעולם לא הרגשתי כזו מחויבות סביבי להציל את המדינה

ראשית, אני רוצה לברך את חבריי וחברותיי בדמוקרטים על תוצאות הפריימריז ואני מקבל אותן באופן מלא, תומך במפלגה ומאחל להצלחתה בבחירות ואעזור בכל מה שאפשר. זו המפלגה שהכי מייצגת אותי במדינת ישראל ואני חושב שנבחר צוות יוצא דופן שמתאים וראוי להוביל את מדינת ישראל. יאיר גולן הביא גם הישג אישי אדיר עם מעל 113,000 מתפקדים שיצרו חגיגה דמוקרטית של הצבעה ובחירה. כל הכבוד לו על זה. זה נכון שלא נבחרתי, ואני נמצא במקום ה-22 שהוא כרגע לא נחשב ריאלי לפי שום סקר. ואני רוצה לומר: אז מה? כמה מהאנשים הכי מצויינים במפלגה כמו יאיא פינק וגלעד קריב התמודדו פעמים רבות עד שהצליחו להיכנס לכנסת. תראו איפה הם היום. מובילים, משנים, ראויים ומייצגים נאמנה את הציבור שבחר בהם. מברך גם את גבי לסקי ומיכל רוזין שנבחרו להמשיך את דרכה של מרצ. אזכיר שגם יאיר גולן הפסיד בפריימריז במרצ, והוא לא התייאש. הוא הסתכל קדימה, התמודד שוב ובסוף ניצח והביא להישגים אדירים וביניהם איחוד המחנה. פוליטיקה היא מקצוע לכל דבר ועניין, לומדים, משתפרים, מנתחים טעויות, כך גם אני רואה שעליי לעשות. וכך אעשה. עד שאצליח. זה גם המקום להודות ל-15345 אנשים שנתנו לי את הקול שלהם בפעם הראשונה שבה התמודדתי בחיי הציבוריים. מודה לכל אחת ואחד מכם על האמון ועל הגיבוי. ובמיוחד למתנדבים ולמתנדבות שעבדו כל כך קשה בשביל המטרה המשותפת. קורה עוד דבר מעניין. דווקא מועמד שנמצא במקום ה-22 והלא ריאלי לפי כל סקר קיים, מסוקר בצורה יוצאת דופן בתקשורת וגם ברשתות החברתיות. יש גם הרבה אנשים שצוחקים עליי ברגע הזה, מגחכים, שמחים לאיד, תוקפים אותי - וזה לגיטימי. בחרתי להעמיד את העמדות שלי לבחירת הציבור ואני מוקיר ומעריך כל אדם שאמיץ מספיק לקום בבוקר ולעמוד על הערכים שלו כדי לשנות את המדינה כפי שהוא מאמין. הסיבה לכך שהמועמדות שלי עוררה כל כך הרבה אמוציות, היא לא אני. אלא מעמדו של הציבור החילוני הרמוס והחבוט. הסיבה היא שהקול שלנו, של הציונות החילונית הבלתי מתנצלת, הוא קול שנוגע בעצב החשוף של החברה הישראלית והזרמים התת קרקעיים שרוחשים בה. הבעיות הללו לא הולכות לשום מקום, ואני לא הולך לשום מקום. העתיד של מדינת ישראל יוכרע על סמך האופן שבו ישראל תתמודד עם ממסד דתי וחרדי עוצמתי, עם חצי דור שגדל על תפיסות דתיות אמוניות ומאיים למחוק את הזהות החילונית-מערבית של מדינת ישראל. כאן בארצנו, גם דרישה בסיסית לשיוויון בין גיוס דתיות לחילוניות, נתפסת כמו התקפה מרושעת על הדתיים. גם קריאה לתנועת השכלה מנומסת במיוחד בערים החרדיות, זוכה לאלימות ונתפסת כפרובוקציה. גם דרישה להפסיק לממן רבנות ששוללת זכויות מנשים, עולים ולהט״בים ממותגת כמתקפה אנטישמית על עצם קיומה של מדינת ישראל. המסרים שלי שנראים אולי רדיקליים היום, עשויים להיות מה שיהפוך בהמשך העמדה המקובלת ביותר עבור הציבור החילוני בישראל. בכוונתי לחרוש את הארץ כדי להכיר את הצרכים של עוד ועוד חילונים וחילוניות ברחבי המדינה, להביא לסדר היום הציבורי את הזהות החילונית בצורה בלתי מתנצלת, את המאבקים שלנו, את המאבק בכפייה הדתית ואת הסיפור הגדול של יחסי דת מדינה. בשנים האחרונות, גם מבלי להיות חבר כנסת, ייצגתי ובניתי ארגון שפועל למען זכויות החילונים במדינת ישראל. הדבר הזה הולך להמשיך ולהתגבר. בכוונתי לעשות הכל כדי שנחליף את ממשלת החורבן ונפתח עידן חדש במדינת ישראל.

הלילה, אחרי שרוב חברי הכנסת כבר עזבו את המשכן, נשארנו - מירב בן ארי, נאור שירי, נטע אטיאס (מנהלת הסיעה שלנו) ואנוכי - כדי לוודא שהכנסת אכן מתפזרת, ושאף אחד בקואליציה לא ינצל את הפגרה לעוד תרגיל מסריח של הרגע האחרון. על הדרך גם הבהרנו לדרעי שהוא לא ינהל אותנו, גררנו את נתניהו לכנסת בארבע לפנות בוקר, וביטלנו את הסופיות של העברות תקציביות לא חוקיות, שאושרו בוועדת הכספים השבוע. ידעתי שברגע שלפני ההצבעה על הפיזור הם יחגגו את ״מילוי הקדנציה״. לכן נשארתי. לא הורדתי מהם את העיניים אפילו לרגע. רציתי לראות במו עיניי איך נראית שמחה של מי שמסכם קדנציה שבמהלכה נהרגו ונרצחו כ-2,000 ישראלים, עשרות אלפים נפצעו, חבלי ארץ שלמים נהרסו, משפחות התפרקו, ומדינה שלמה דיממה ונקרעה מבפנים. והם באמת צהלו. רציתי שהרגע הזה ייצרב בי. שלא אשכח אותו לעולם. שלא אשכח את מחיאות הכפיים, את החיוכים, את שביעות הרצון - מול המציאות הקשה ביותר שידעה המדינה. כשהוכרז פיזור הכנסת והממשלה הפכה לממשלת מעבר, יצאתי מהמליאה. השעה הייתה 4:10 לפנות בוקר. צעדתי במסדרונות הריקים של המשכן עם תערובת של כעס, כאב, אכזבה ועייפות - אך גם עם גאווה עצומה. גאווה ב-24 חברי הכנסת שלנו ובצוות הסיעה. אנשים שמול כל הרוע, השקרים, ההסתה, הלחצים והגועל - לא התקפלו, לא ברחו, לא התקרנפו ולא ויתרו אפילו לרגע. במשך ארבע שנים הם ניהלנו קרב בלימה עיקש, יום אחרי יום, והיינו חומת המגן של הדמוקרטיה הישראלית. היום אני בעיקר מרגיש ריקנות. צורך פשוט לעצור לרגע ולהוציא אוויר. אבל זה יעבור. כי אני זוכר היטב מה ראיתי הלילה במליאה. אני זוכר מי חגג. אני זוכר על מה חגגו. ואני זוכר בדיוק מול מה אנחנו עומדים. עכשיו מתחיל הקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. אנחנו יוצאים אליו מנוסים יותר, חזקים יותר ונחושים יותר מאי פעם. אנחנו ננצח ונחליף את הממשלה הזאת. אנחנו נתקן את המדינה. ביחד.

שולמית אלוני ויוסי שריד הביאו למרצ 12 מנדטים. סוג האמירות שהיו להם: ״הרבנים הראשיים הם כמו זוג אפיפיורים פרימיטיבים״ ״המתנחלים היו גם בונים מאחז בקבר רחב הזונה״ ״הדתיים מקשקשים לילדים בשכל שהעולם נברא בשישה ימים״ ״הרב עובדיה הוא נשמה רעה שטרם החלה לתקן את חטאיה״ "החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית." כשאנשים אומרים לי, בעודי מתון בהרבה מהם, ויצרי פחות מהם, שהם מפחדים שאני ״קיצוני״ מדי - רק מוכיח כמה המחנה שלנו התרגל להתכופף, להתבייש, להימנע מעימות ולהשתופף בפני מדינת ההלכה הנרקמת ומול המסרים הדתיים והאמוניים. האמירות שלי, שתפילות לא עוזרות לביטחון, שחצי שירות לדתיים זה לא לגיטימי, שצריך לפרק את בתי הספר של ש״ס ולעודד השכלה אצל החרדים, הן כל כך מתונות ושקטות, ועדיין זוכות לביקורת בתקשורת כדברי כפירה נגד רצון השם יתברך תמיד אוהב אותי. סביר להניח שאם שולמית אלוני ויוסי שריד היו חיים היום ועולים לשידור ברדיו, ופשוט אומרים מה שהם חושבים, המחנה שלנו היה כועס עליהם ואומר שהם עלולים ״להרחיק מצביעים״. אבל הם, שני האנשים הדגולים האלה, הביאו 12 פאקינג מנדטים. רק למרצ. בלי העבודה שהביאה לצידם 44. בשביל להביא 12 מנדטים כמוהם צריך לנסוך אומץ לב בקהל שלך, להגיד לו שהוא צודק, להילחם את הקרבות שלו ולעמוד על שלך. שני האנשים האלה עמדו על שלהם. והיו הסמן החילוני המובהק ביותר שהביא את המפלגה שלהם להצלחה מסחררת בשנות ה-90. את אותן אמירות שאמרו הרבנים והפוליטיקאים החרדים על שוה ויוסי - אומרים היום הרבנים והחרדים עליי - המן הרשע, גוי, איחולי מוות. הם תוקפים את מי שמאיים עליהם באמת. הגיע הזמן שנפסיק להתנצל. ונחזור להיות חילונים גאים ומלאי ביטחון.

יש עובדה רפואית שלא מדברים עליה מספיק: בערך חודשיים אחרי שאתה עולה על טיסה בכיוון אחד, מפסיק לקפוץ לך העפעף. הגוף קולט שאין יותר אזעקות, אין הפיכות משטריות בהפתעה, ואין שרים שעושים תחרות מי יגיד את המשפט הכי מטורף לפני הצהריים. השריר הקטן הזה בעין פשוט יוצא לפנסיה. פה, לעומת זאת, לכולנו יש טיק שרוטט בקצב של ״התקווה״. אני שם לב לזה בעיקר בלילות, כשאני עומד לעשן ליד החלון בסלון, מסתכל על תל אביב ותוהה מתי השמיים ייפלו עלינו שוב. והאם זה יקרה לפני או אחרי שאספיק לשתות אספרסו. רגיל, בלי חלב שיבולת שועל. יש גבול למה שאפשר לסבול. שיהיה ברור: אין בי גרם של כעס עליכם, אלה שעזבו. ההפך. אלוהים עדי שאם סבא שלי היה שומר את הדרכון מפולין של ההורים שלו במקום לעטוף איתו דגים בשוק, אולי גם אני הייתי עכשיו מגדל עציץ בווינה במקום שקיות מתחת לעיניים. חתכתם למקום שפוי, במרחק בטוח מהטירוף. החיים קצרים, ואם יש לכם הזדמנות לחיות אותם במקום שלא מנסה לייאש אתכם בכל בוקר מחדש אז שיחקתם אותה. ברצינות. אבל אנחנו נשארנו. שלוש וחצי שנים שאנחנו אוכלים חצץ ומעמידים פנים שזה קראנצ׳י. קרענו את הגרון ברחובות, נחנקנו בצמתים, טבענו בבוץ של עזה ועשינו סבב מילואים רביעי, חמישי, מי בכלל סופר. החזקנו את הקירות של הבית הזה שלא יקרסו לגמרי, גם כשכבר לא נשאר לנו אוויר בריאות. התרגלנו לחיות בתוך פרק של ״מראה שחורה״, רק מרוט יותר ועם ריח חמוץ של פוליטיקה שמסרבת להיגמר. ובסוף אוקטובר יש פה שוב בחירות. וזה העניין, אנחנו מותשים. הבאנו את האלונקה הזאת עד קו הסיום ממש בשיניים, אבל נגמרו לנו הרגליים. ועכשיו אנחנו צריכים אתכם. אתם אלה שקוראים חדשות מרחוק ומרגישים את הצביטה בבטן. זה לא פוסט של תחנונים, זה פוסט של מתמטיקה פשוטה. הקולות שלכם הם השובר שוויון. אתם האחוז החסר שיכול להפוך את הקערה. אם נחליף את השלטון הזה ונחזיר את השפיות, זה יהיה רשום על שמכם. אתם תהיו אלה שהביאו את המכה בפטיש בדקה התשעים. אז תקנו כרטיס טיסה. תבואו לסופ״ש אחד בסוף אוקטובר. לשים פתק בקלפי ולחזור. אל תעשו את זה בשבילכם. העפעף שלכם כבר רגוע. תעשו את זה בשביל האחיין שלי, שיגדל פה. בשביל הילדים שלכם, שאולי יום אחד ירצו לחזור, וצריך להשאיר להם מדינה, לא איזה ניסוי חברתי פסיכוטי שיצא משליטה. בשביל הילדים של השכנים מפעם שעוד משחקים כדורגל בחניה. תעשו את זה בשביל אלה שאין להם דרכון זר ושום תוכנית מגירה. אלה שרק רוצים לקום בבוקר לחיים נורמליים. חיים שבהם הטרגדיה הכי גדולה היא שנגמר החומוס ביפו באחת בצהריים. תבואו, תצביעו, ותחזרו לחיים שלכם בחו״ל בידיעה שתרמתם את חלקכם בהיסטוריה. אנחנו נחכה לכם עם חיבוק בנתב״ג, ופשוט נמשיך לשמור על הבית.

תפילות לא עוזרות להגנת גבולות המדינה. אין בהן שום תועלת אמפירית - ומי שחושב שתפילה היא תחליף לשירות צבאי הוא אדם מנותק ואנטי ציוני. גאה להיות הפוליטיקאי היחיד שמסוגל להגיד את האמירה ״הפרובוקטיבית״ הזו.