הי זה נעם הבן של ליאורה אמא שלי הכי טובה בעולם תשימו לה לייקים תגידו לתת לי ברולסטרס ליותר דקות

ראש הממשלה הבא גבירותיי ורבותיי

צר לי אבל היא צודקת. ואל תאכלו לי את הראש על "אוי חבל שאין פה ממשלת ימין" כי היחידים, כלומר ממש הבודדים, שמעזים להתעקש שהדבר הזה אמיתי וראוי ליחס אמיתי מצידנו - יושבים היום בקואליציה. בתודה, תושבת מודיעין.

הורים לילדים בגילאי גן-יסודי. אתם מעדיפים ש:

מה שבאמת נפלא בחבר'ה ממפלגת הדמוקרטים זה שהם לא רואים שום בעיה לפרסם סרטון קמפיין שבו מככבת מכונת שיקוף לעמדות

ברצינות רגע: מה ההבדל בין איזנקוט לגנץ?

הרשימה של וינטר מורכבת מאנשים ראויים, אבל דוידי *היחיד* שם עם ניסיון אמיתי ומוכח של עשייה במגזר הציבורי. הפסד.

הייתה לי שכנה שבתקופת הרפורמה לא הניחה לי. לא הניחה. פוצצה אותי בלינקים לכל פוסט הזוי בפייסבוק שכתב כל פספוס אנונימי, דרשה ממני תשובות לכל מה שלא אהבה בממשלה, במגזר ובמדינה בכלל. אהבתי אותה מאוד אבל נגמר לי הכוח. באותה שבת בבוקר, 9:30, דפיקה בדלת. "בואי רגע החוצה", היא ביקשה, רומזת בעיניים על הילדים, מדברת בשקט. "פרצה מלחמה, מחבלים נכנסו לקיבוצים בעוטף, הם כבשו את המשטרה בשדרות". הרגליים שלי כשלו. התיישבתי, המומה. היא נתנה לי חיבוק מהיר, ממשיכה לדבר בשטף, "אני באמצע לארגן את חדר האורחים כי אבא שלי גר לבד בצפון ושכנעתי אותו לבוא אלינו, אבל אמרו בטלוויזיה לעדכן את שומרי השבת. ישר חשבתי עלייך, פחדתי שאת עוד לא יודעת". שלוש שנים, והרגע הקטן הזה, הרגע שהפך את עולמי, עדיין מספק לי גם נחמה. רק שנהיה ראויים.

טקסט של חברה ישראלית בשוודיה: "רוצה ללכת?" שאל אותי חבר. תמונה של פוסטר צבעוני צורפה להודעה: התנגדות היא זכות! הפגנה ב-7 באוקטובר, עם נאומים ומוזיקה. בקיצור, מסיבה. "מוזיקה?! מה הם לא יודעים שאצל חמאס זה חראם?" אם לא נצחק כידוע נבכה. בכל זאת בדקתי אוטובוסים. לא, שכונת הפרוור בה תתקיים ההפגנה רחוקה מדיי. בדיוק אז צצה לי בפיד הזמנה אחרת: 7 באוקטובר כיכר גוסטב אדולף תחי ההתנגדות כאן דווקא לא הבטיחו מוזיקה ותמונה של טנק מהופך ומשולש הפוך בצבע אדום עשו רושם קצת יותר רציני. והמיקום? מרכז העיר ממש. כיכר גוסטב אדולף היפה הנקראת על שמו של מלך שבדיה מן המאה ה17. בהחלט לא חסרות זירות לחגיגות ה7 לאוקטובר כאן בעיר השניה בגודלה בשבדיה. בסטוקהולם תהיה עצרת זיכרון ליד השגרירות. אצלנו, ממה שידוע לי, נשארים הפעם בבית. בכל זאת דקת הדומיה לזכר הנשים שנפלו קורבן לאלימות מינית בשנה שעברה נגמרה בעדר זועם שהסתער ברמיסה על פרחים ונרות זיכרון. חז"ל אמרו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. אלי שרעבי שרד 491 ימים בשבי וכששוחרר, עור ועצמות, גילה שאישתו ובנותיו נרצחו בטבח. "בניגוד למה שחושבים, אין בי כעס" הוא אמר אחר כך. במקום לכעוס הוא מודה על השנים שכן קיבל עם משפחתו. מי אני לגרד את אותה דרגה רוחנית. בי כן יש כעס. אז אולי להפוך את הכעס לדבר מה פרודוקטיבי? למשל לבוא עם שלט, משהו קלאסי? Rape is not resistance אבל הרי מי שמסכים עם השלט לא יהיה שם ומי ששם כנראה שלא מסכים ומי אני לשנות את דעתו. לא סתם הם בוחרים להיות שם ביום היחיד בשנה שמציין טבח שאופיין באלימות מינית סדיסטית ועיקבית. אז מה, לבוא בשביל לעשות אקסטרה עבודה למשטרה? אז אם לא שלט, אולי שאלה? למשל: - מה מבחינתך משמעות הביטוי התנגדות? מה מותר ומה אסור, איפה את מותחת את הגבול? או: - האם לדעתך מתקפת ה7 לאוקטובר הועילה לאוכלוסיה האזרחית בעזה? אלו שאיבדו את משפחתם בעזה כתוצאה מהמלחמה, נראה לך שהם מסכימים שההתנגדות היתה שווה את זה? קראתי לא ממזמן ראיון עם אמא פלסטינית לשישה ילדים שאחד מבניה נהרג במלחמה. "My dreams are not complicated. I want my children to be safe, to eat until they are full, to return to their studies, and to grow up with dignity.” פחות נשמע כמו שאיפה להפוך אותם לשהידים, אז מה תגידו לה? עזבי אותך, תמשיכו להתנגד ולמות, אנחנו פה בסקנדינביה נותנים לכם גב? לא יודעת מה אני רוצה להגיד. זילות חיי האדם כשמסתכלים בזום אאוט מבחילה אותי.

בלי גוגל, בלי צ'אט: האם אתם מזהים את ההקשר המלא של המילים "אני גלגל"?

חלאס עם ה'איווט' הזה. חלאס. בן אדם עלה לארץ בגיל 20, התגייס, פילס את דרכו בפוליטיקה ומייצג רבע מיליון מצביעים - אבל כדי להתנגח, מחזירים אותו במילה אחת למשבצת של ההוא, הזר. בבוקר נבהלים מאנטישמיות בעולם, בערב מבהירים לכל מי ששוקל לעלות לארץ שלעולם לא ישכחו לו מאיפה הגיע.גועל נפש.

ממשלה ברשותי הייתה מעבירה את הכתובת הרשמית של רפאל, אלביט והתעשייה האווירית למעלה אדומים

דמיון מודרך: הסתיימו הבחירות, לקואליציה הנוכחית יש רוב והממשלה הבאה דומה פחות או יותר לנוכחית. מה תעשו?

מי היה מאמין שבתוך איימן עודה מסתתר מדריך בני עקיבא לא ממומש שבסך הכל רוצה להעביר סמינריון תשובה בחודש אלול

זה מצחיק כי מגילת העצמאות נוסחה *בכוונה* עם כמה מרכיבים מעורפלים מאוד כדי שנציגי כל הזרמים יחתמו עליה ואומות העולם לא יפתחו עיניים. היא קריאת כיוון, לא תוכנית עבודה, וכל אחד ימצא בה את מה שליבו חפץ. אבל בהצלחה עם החקיקה, לפחות יהיה מעניין.

בתור אם עבריה שיש לה כך וכך בנים, הנה דעתי הצנועה: לו אחד מבניי היה משרת תחת יאיר גולן בשירותו הצבאי, הייתי ישנה קצת יותר טוב בלילה. מפקד יצירתי, מקצועי וחדור-מטרה, שפקודיו לאורך השנים גמרו עליו את ההלל. לא אשכח את הראיון שהעניק לאילנה דיין בשנת 2019, בו הודה בחיוך שהתקשה להסתיר שהוא לא רק מרגיש בנוח במצב הלוחמה, אלא אפילו... נהנה. הצבא התאים לגולן וגולן התאים לצבא, עד שהפה הגדול שלו הלך צעד אחד רחוק מדי, וחשף בפני הציבור הישראלי שלצד היותו לוחם ללא חת, העמדות הפוליטיות שלו קיצוניות מאוד, ושהוא מתייחס לרפלקס ההישרדותי הישראלי (ובכלל, למושג הלא בלתי חשוב הזה שנקרא "ציבור") בזלזול ובהתנשאות. מכמעט-רמטכ"ל הפך גולן לפוליטיקאי קולני, ללא השפעה של ממש, מדלג בין רשימות שכל אחת מהן מגרדת מספר מנדטים חד-ספרתי, עד להרפתקה הנוכחית שכל מי שראה את היחסים בין השמאל למנהיגיו יכול לשער בזהירות איך היא תסתיים. גבורתו של גולן בשבת השחורה הייתה יכולה להציע לו פתח מילוט ממשבצת הילד הרע שמדבר מלוכלך, אך גולן לא חיפש מילוט. מתנגדיו הפוליטיים, ואני בתוכם, נאלצים לשאת את הדסוננס: כן, אדם יכול להיות בה-בעת גיבור שחרף את נפשו בשעתנו הקשה ביותר – ואישיות ציבורית וולגרית ששנאתו אומנותו. זה חבל, אבל אלו החיים. יותר מדי אנשים מתקשים לחיות עם הדיסוננס הזה, ומתעקשים לדחוק את המציאות המורכבת שלנו לתבניות הישנות והמעייפות. הלנו אתה אם לצרינו. אם אתה משלנו, אתה הטוב המוחלט, ואם אתה משלהם – לא ייתכן שעשית משהו טוב. על רקע זה התפתח בחלקים בימין טרנד מעיק: לנסות לקעקע את אמינותם של אלופים במיל' שירדו להציל חיים ב-7 באוקטובר, ושעמדתם הפוליטית חונה איפשהו בין העבודה למרצ. על גולן ועל ישראל זיו אמרו שהם עסקו ביח"צ עצמי במקום בהצלת חיים, על נועם תיבון העלילו שהציל רק את בנו והתעלם מכל אלו שהיו זקוקים לעזרה בדרך. למה? למי זה טוב? למה קשה כל כך להוריד את הכובע בפני אנשים שקפצו אל קו האש, ובה בעת לחשוב שאין שום הצדקה שישבו שוב ושוב באולפנים ויטיפו לנו בנושאי מדיניות? האם תחזיות השווא של ישראל זיו לגבי הכניסה לרפיח והמלחמה בלבנון מבטלות את החיים שהציל בעוטף עזה? והאם העובדה שהציל חיים – כן, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצמי – הופכות אותו לאיש חכם יותר או צודק יותר? כנראה שעוד מוקדם להיגמל מהנטייה הכה ישראלית לראות באלופי צה"ל את המפתח לפתרון לכל בעיותינו. גולן, איזנקוט, וינטר - וואלה, הציבור לא מתעייף. אמנם בשנתיים ומשהו האחרונות דווקא הטשטשו ההבדלים בין הצבאי לאזרחי, אבל באותה מידה גם התברר יותר עד כמה אומץ וגבורה הם לא ערובה לתבונה מדינית, לעומק רעיוני או לאורך הרוח שנדרש כדי להנהיג את הציבור. זה עובד, אגב, לשני הכיוונים: פטריוטיזם וערבות הדדית, בהירות אידאולוגית ומסירות נפש ללא גבול, אך הם אינם תעודת ביטוח מפני יריבות פוליטית. מי שמבקש להנהיג את הציבור יצטרך לעשות זאת בדרך היחידה שהדמוקרטיה מכירה בו: בשיח, בשכנוע, בהקשבה ובהיענות לרחשי הלב הלאומי. ובקלפי. הגבורה הצבאית – כבודה הגדול במקומה. כדי להתוות את דרכה של מדינת ישראל, ביטחונית ואזרחית, דרוש יותר מזה. מי שמסרב להבין את זה ימצא את עצמו מהר מאוד בחוץ. [עיקר הטקסט פורסם בינואר 2025 בישראל היום, כשעוד מישהו אמר עוד משהו מטופש בנושא. גזרו ושמרו לפעם הבאה.]

אני מרגישה שזה כל כך קטן, אבל מתחילת המלחמה הוספתי בכל הדלקת נרות שבת עוד זוג נרות בשביל כרמל גת. כשפורסמה התמונה שלה מיד הרגשתי חברה שלה (רק אחר כך למדתי שהיה לה קסם כזה, לגרום לאנשים להרגיש חברים שלה), וידעתי שהיא אדם רוחני, וזו היה מן רגע כזה כל שישי שהייתי מתפללת עליה, חושבת עליה, מקווה שבמקום שהו היא נמצאת היא איכשהו מרגישה שמעגלים שבכלל לא מכירים אותה מחכים לה כל כך. נוצר בינינו קשר. חד סטרי, אבל קשר. וכשהם נרצחו, כל השישה, הפסקתי. האור של כרמל כבה והיה לזה ביטוי מוחשי וכואב גם בבית הקטן והפרטי שלי. כששמעתי את הבשורה המרה בכיתי כמו על חברה. כמו הרבה אנשים מחוץ למעגלי המשפחה-קהילה-חברים, גם אני מרגישה שולית, כזו שאין לה הזכות לקחת חלק במעגל האבל, אבל האמת היא שיש בי אבל. חנה סנש צדקה, יש גפרורים שניצתים ומציתים להבות. יהי זכרה ברכה, אהבה ושלום.

בדיחה ישנה מספרת על גבר שמתרברב באוזני חבר: "את כל ההחלטות הגדולות בבית אני מקבל, ואת כל ההחלטות הקטנות אשתי מקבלת. היא מחליטה איפה ילמדו הילדים, איפה נגור, מה נקנה, מה נאכל – ואני מחליט מתי צריך לתקוף באיראן, מי צריך לאמן את הנבחרת ומי ראש הממשלה הבא". במקרה של בחירות 2026 הבדיחה מתבררת כמדויקת למדי, והיא על חשבוננו. מפלגות ימין חדשות מוקמות פחות או יותר בקצב של אחת לשבוע, אך כולן רוצות לקבל רק החלטות גדולות. "ישראל תחילה" של שרן השכל מתמקדת בביטחון וכלכלה; "האחדות" של ארדן-אדלשטיין מתמקדת בגיוס חרדים; "זהות" הוותיקה יותר של פייגלין תביא לנו חירות כלכלית ואזרחית; במצע של "בית ציוני" של טרופר-הנדל יש פסקה על חינוך, שליש ממנה מוקדש להכנסת לימודי ליבה לחינוך החרדי; אבי מעוז דווקא כן יתמקד בחינוך, אבל בעיקר בזהות יהודית וב"פרוגרס"; ולבסוף, עופר וינטר משיק מפלגה ומיד מקיים ויכוח מתוקשר עם איזנקוט בשאלה אם הוא מתאים או לא מתאים לכהן כשר ביטחון. ביטחון, כלכלה וגיוס – שלושה נושאי ענק חשובים מאוד, שבהחלט ראוי שכל מפלגה תחזיק בחזון מוצק לגבי שלושתן (שמתם לב, אגב, לשתיקה בנושא מערכת המשפט? האם זה הפך מסלע קיומנו לנושא שכבר לא מביא מנדטים?). איש לא מנסה לטעון שאלו סוגיות שוליות, אבל מי שרוצה להוביל את המדינה צריך להיות מסוגל להסתכל על החיים שלנו כאן לא רק דרך כוונת הנשק. אנחנו בהחלט מעוניינים להפקיד את ביטחוננו בידי מדינאים הראויים לכך, אך הביטחון והגיוס אינם וגם לא יכולים להיות חזות הכל. מי שלוטש עיניים לקבינט ולמשרד הביטחון, מוכן לקבל כאפשרות ב' משרד יוקרתי אחר כמו האוצר או הביטחון הלאומי, ורואה פחיתות כבוד בכל השאר – לא ראוי להיות מנהיג לאומי. נקודה. אדלשטיין, שהיה שר הבריאות בזמן מגיפה עולמית לא מציע דבר לגבי האתגרים האקוטיים של מערכת הבריאות. אבי מעוז היה מנכ"ל משרד השיכון ומילא שורה של תפקידים בתחומי תכנון ובניה, אך לא מציע דבר בנוגע לבנייה, דיור ומקסום עתודות הקרקע של ישראל. ראש המפלגה שנולדה בקנדה, שרן השכל, לא אומרת מילה על עלייה. ולמפלגה החדשה והמבטיחה שהושקה שבוע אחד בלבד לפני החזרה ללימודים אין ולו בשורה אחת למערכת החינוך הקרטעת שלנו. כמו הגבר בבדיחה, אין חן ואין הדר בחבורה גדולה של פוליטיקאים שמתקוטטים על הזכות לקבל החלטות מסוג מסוים בלבד. ממשלת הימין מלא-מלא משאירה אחריה לא רק את ספיחי המלחמה הגדולה אלא גם מערכות ציבוריות במצוקה של ממש. מי שמבקש את אמון הציבור בקלפי צריך להתבקש גם להציג חזון ישים ומשכנע לשיקום מערכת החינוך, לצמצום מצוקת כוח האדם במערכת הבריאות, להגברת היצע הדיור (ולא, דיור בהגרלה לא נחשב), ולעיצוב מחדש של מערכת הרווחה כך שתוכל להציע רשת ביטחון אמיתית לעניים ולא אורח חיים נוח יותר למגזרים שלמים. הימין כועס כבר שנים שהשמאל לא נותן לו למשול, אך גם בשעתו הגדולה לא מניח על השולחן תוכנית עבודה רצינית דיה לניהול מדינת ישראל. את המשרדים האזרחיים החשובים כל-כך היא מפקירה למפלגות החרדיות או מעניקה כפרס ניחומים לח"כים מאוכזבים שלא קיבלו את תפקיד שר הביטחון. דרושים לנו מנהיגים גדולים שיקבלו החלטות קטנות. איפה נוכל לגור, כמה יעלה סל הקניות שלנו, כמה זמן נחכה לרופא שיבדוק אותנו במיון והאם נוכל לשלוח את הילדים שלנו לבית הספר בראש שקט. מי שלא מצליח לראות בתפקידים הללו גדולה – לא מבין מהי מדינה, וספק אם יוכל למלט היטב גם את תפקיד שר הביטחון. עדיף שישלח את אשתו.