המחקר שלי בנושא הפך בהמשך לנייר עמדה ונייר העמדה הפך לתוכנית לאומית שאומצה בידי ממשלת ישראל לאחר ה7 באוקטובר. כשאני מדברת על הכישלון הזה, אני מדברת על מציאות שחקרתי, שזיהיתי את סכנותיה ושפעלתי לתיקונה שנים לפני שרבים הסכימו להכיר בה. הכשל בזיהוי האנטי ישראליות והאנטישמיות המסתתרות בתוך העיסוק האובססיבי בפלסטינים שייך דווקא למילייה של חביב רטיג גור. שנאת ישראל שהתחפשה לשיח של זכויות הייתה נוכחת הרבה קודם. לא רק שלא התייצבו מולה, במקרים רבים כרעו בפניה ברך. לצערי הדוגמאות לכך רבות, מגוונות ומתועדות. העיוורון אל מול השת״פ של ארגוני זכויות אדם, ארגוני נשים, ארגונים כBLM ואנטיפה עם ארגונים פלסטיניים כשלחלקם יש קשרים עם ארגוני טרור היה נחלת הכלל. התירוץ לא לפעול מולם חנה תחת הטענה שהם עוסקים במאבקים חברתיים חשובים את התירוץ:״מאבק השחורים הוא מאבק צודק ולכן אם נאבק בארגונים הללו אנחנו עלולים לפגוע במאבק החשוב הזה״ שמעתי לא אחת. זו הייתה התפיסה והיא שימשה הצדקה לעצימת עיניים גם מול ביטויים מובהקים של שנאת ישראל. מי שמספר לכם אחרת עיוור למציאות או משקר ביודעין. לארגונים היהודיים היה קל יותר לבקר את ישראל מאשר להתמודד עם האנטישמיות הממוסדת באמריקה ובשאר העולם. זו שהתעטפה בשפה של צדק, שוויון וזכויות אדם. בינתיים, גורמים פלסטיניים השתמשו ביהדות העולם ובמיוחד ביהדות ארה״ב הליברלית כדי לנגח את ישראל ובאותו הזמן בנו ממש מתחת לאפה תשתית מאורגנת הדוחקת אותה מן המרחב האמריקאי. זאת האמת שצריך להתמודד איתה. לכן גם ההתרחקות מישראל, ביקורתיות היתר וכל ניסיונות ההשתלבות במחנה ה״נכון״ לא הועילו. אנטישמיות אינה פועלת כך. היום כבר לא די לשנוא את ישראל כדי לזכות בקבלה היום צריך להכריז שאין לה זכות קיום. כשאובמה מדבר באירוע שערכו לכבודו בבלפסט השבוע ומנתק בין ארץ ישראל ליהודים וכשהוא מחליט לתמוך פומבית במועמד שונא ישראל מוצהר ומתרועע עם אנטישמים, הוא אינו עושה זאת בגלל מהלך כזה או אחר של נתניהו או ממשלת ישראל, הוא עושה זאת משום שהוא כמו אחרים הצליח להערים על יהדות אמריקה וכעת הוא מרגיש משוחרר ממחויבות כלפיה. זו הזדהות עמוקה עם שונאי ישראל באמריקה ובעולם, הזדהות שהייתה שם לאורך הדרך והוסתרה היטב. ודווקא מי שחשד במניעיו האמיתיים בזמן כהונתו כנשיא וזכה לבוז וביקורת לא היה המילייה של רטיג גור, זה היה נתניהו. אז מדוע השיח חזר שוב וגם בסוגיה החשובה הזו לכן ביבי לא ביבי? מפני שזה הפתרון הקל. מפני שהרבה יותר נוח להצביע עליו מאשר לבחון את הכישלונות המשותפים לעומק. הפתרון הקל הזה גם עושה הנחות לאנטישמיות וגם מדיר קהלים עצומים שחושבים שהסוגיה הרבה יותר מורכבת ומבינים שכדאי לאפסן את הפוזיציה במיוחד בעיסוק בסוגיה קיומית לעם היהודי. נוח לרטיג גור להתעלם מאמירותיהם של בכירי צבא לשעבר דוגמת יאיר גולן, המפיצים עלילות על ישראל ודבריהם מככבים במליוני אזכורים וכתבות ברחבי העולם. אנשים שיש לדבריהם משקל מיוחד דווקא משום שהם מוצגים בעולם כעדות מבפנים, מפי מי שהיו בצמרת מערכת הביטחון הישראלית. את השרפות שהם מציתים אלף משרדי הסברה לא יצליחו לכבות. גם מי שפעלו כאן, בישראל וצידדו באופן מוחלט בפלסטינים. מי שהעניקו לפרשנות הפלסטינית חותמת של אמינות ישראלית ויהודית ובה בעת הציגו את הציבור הישראלי המתנגד לה כבעיה שיש להתגבר עליה. הרי גם הסרט ״נז״א״ הוא אירוע אחד בתוך שרשרת של פרויקטים שכרסמו במשך עשרות שנים בלגיטימיות של ישראל ובזכותם של היהודים למדינה משלהם. השמאל הציוני לא רק שלא נקט פעולה נגד מי שפעלו לקידום מדינה רב לאומית. בנקודות זמן מסוימות, ובייחוד במאבקים נגד הממשלה, הוא אף שיתף איתם פעולה. לא בכדי ראינו אותם יחד בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. גם על החיבורים האלה צריך לדבר. גם את המחיר שלהם צריך לבחון. אי אפשר להעניק לגיטימציה לשותפים הפועלים נגד עצם הריבונות היהודית ואז להתנער מן המשמעות של אותה שותפות. גם את תרומתם לפגיעה במעמדה של ישראל צריך להניח על השולחן כשדנים במלחמת התודעה. אבל שוב, כרגיל, ביקורת חד־צדדית, בלי ההקשר הרחב ובלי להתמודד עם חלקם של אנשי המחנה שלו בנזק שהוא ממהר לייחס לנתניהו ולממשלתו.