בואו ננסה להבין מה קורה סביב עניין סגירת גלי צה"ל:   כידוע, ביום שני, 22.12.2025, הממשלה אישרה את סגירת גלי צה"ל, חרף חוות דעת משפטית לפיה ההחלטה התקבלה שלא כדין.   מיד לאחר ההחלטה, וכצפוי – הוגשו עתירות לבג"ץ. הן הגיעו לנשיא עמית, משום שהוא משמש כשופט תורן השבוע (באופן מאוד חריג, ועל רקע מצוקת השופטים החריפה שהיא תוצאה של עוד "ברוגז" של יריב לוין).   עמית החליט *שלא* להוציא צו ארעי או צו ביניים אשר מקפיא את כניסת ההחלטה לתוקף, משום שלפי לוח הזמנים שנקבע צריך לפעול באופן הדרגתי להפסקת שירותם של חיילי צה"ל ביחידה, ולבצע זאת עד ליום 15.2.2026 – כאשר הפסקת פעילותה של התחנה תעשה עד ליום 1.3.2026.   לפיכך, עמית קבע שהדיון יתקיים בחודש ינואר, מתוך הבנה שאין דחיפות. יש מספיק זמן לקיים דיון ואם יש לכך הצדקה – לקבל את העתירות, ולמנוע את סגירת התחנה.   כאשר שופט בית המשפט העליון, בטח הנשיא עמית, מקבל החלטה כזו – הוא מצפה שהממשלה לא תקבע עובדות בשטח. ההבנה השקטה היא שאנחנו מכבדים אתכם, ואתם תכבדו אותנו. חכו לדיון, ואם העתירות ידחו אז תסגרו את התחנה, ואם הן יתקבלו אז חזל"ש. אפשר כמובן בינתיים להיערך, אבל לא לבצע צעדים חד-צדדיים.   ומה עושה ישראל כ"ץ? כמובן, מייצר בכוח עימות עם בג"ץ (ועם היועמ"ש). במקום לחכות בסבלנות, הוא מנסה לקבוע עובדות בלתי הפיכות, ובעצם להפסיק לאלתר את עבודתם של עיתונאים שעובדים בתחנה (נחשו איזה עיתונאים).   שלא במפתיע, המהלך הזה הביא להגשת בקשה נוספת לבג"ץ – והפעם עמית קבע שעל הממשלה להגיש תגובה לבקשה למתן צו ביניים עד ל-28.12.2025. פתאום, כל לוח הזמנים מתקצר דרמטית.   כעת, יש שתי אפשרויות:   אם כ"ץ ימשיך ללכת עם הראש בקיר, בטח כאשר הקיר זה עמית – הוא יחטוף צו ביניים. לחלופין, כ"ץ יכול להשיב שאין שום כוונה לבצע מהלכים חד-צדדיים עד הדיון, ולהרגיע את העסק.   במידה רבה, השאלה איך הוא יבחר לפעול תלמד אותנו הרבה לגבי עד כמה המהלך הזה רציני, או שבעצם הוא נועד, כרגיל, לייצר עוד ספינים ועוד עימות עם בג"ץ ועם היועמ"ש, לקבל לייקים – אבל להיכשל בניסיון לשנות את המציאות.