Dr. Eran Lerman

למרות כל החרא שקורה מסביב, בשבועיים האחרונים אני מסתובב עם תחושה של אופטימיות כמעט בלתי מוסברת. אז הנה, כמו שהבטחתי - פוסט אופטימי למתקדמים. לא בטוח שתקבלו את הקתרזיס שאתם מחפשים אבל אני לגמרי מאמין במה שאני עומד לכתוב. שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שהמצב שנקלענו אליו, או יותר נכון שהבאנו את עצמנו אליו, הוא קטסטרופה. אז למה אני אופטימי? כי בפעם הראשונה מזה הרבה שנים, אנחנו מתחילים לראות את המציאות כמו שהיא. כל המסכות הוסרו. כל הבעיות שהזנחנו מתפוצצות לנו בפנים. המודל שלפיו אפשר לנהל סכסוך לנצח בלי לשלם מחיר - התפוצץ. הרעיון שאפשר להחזיק ממשלה לא מתפקדת במשך שנים, עם שרים בורים וחסרי אחריות בלי שהמדינה תשלם על זה - התפוצץ. האמונה שאפשר להמשיך לדחות החלטות קשות בתחום הכלכלה, החינוך, השירות הציבורי והגיוס, לגדל מגזר שלם שלא תורם לחברה, ממומן על ידה וגדל בקצב מטורף - התפוצצה. הפנטזיה שאפשר יהיה לשנות את המשטר באיראן על ידי תקיפות מהאוויר וכמה קבוצות אופוזיציה שישחקו בחסמבה - התפוצצה. המחשבה שרק אם נרביץ יותר חזק, או נתפלל יותר חזק - העניינים יסתדרו כבר לא תופסת. והפנטזיה שיבוא איזה מנהיג גאון, כזה שמשחק שח בשישה ממדים ורק הוא מבין את התמונה הגדולה ושיחד עם המשיח טראמפ יביא את הישועה - גם היא התפוצצה. זה כואב. אבל זאת גם התחלה. בשבוע שעבר ישבתי לשיחה ארוכה עם שגריר של מדינה אירופאית ידידותית. דיברנו על איראן, ואז גלשנו לדבר על ישראל. אמרתי לו שאני חושב שאחת הבעיות שלנו היא שאנחנו עדיין עסוקים יותר מדי במחר בבוקר ופחות מדי בשאלה איך ישראל צריכה להיראות בעוד חמש, עשר או חמש עשרה שנים. הוא חייך ואמר לי שאני הישראלי הראשון שהוא פגש בתקופה האחרונה שמדבר איתו על ישראל בטווחי זמן כאלה. בהתחלה צחקתי אבל אחרי שבריר שניה הבנתי שזו לא מחמאה, זו בעיה. ישראל כבר לא מדינה קטנה. אנחנו כבר לא היישוב של 1948 ואנחנו גם לא הסטארטאפ של 1998. אנחנו מדינה של יותר מעשרה מיליון איש, עם כלכלה חזקה, צבא חזק, אוניברסיטאות מצוינות ותעשיית טכנולוגיה מהטובות בעולם. הגיע הזמן שנתחיל לחשוב כמו המדינה הבינונית שאנחנו באמת (middle power, not mediocre). 80 שנה זה זמן טוב לעשות חשבון נפש. בד"כ זה גם די כואב. בארה"ב כשהם היו בני 80 הם שחטו אחד את השני במלחמת האזרחים. פה אני לא חושב שנצטרך את זה, יש מספיק כאלו ששוחטים אותנו גם ככה. אני חושב שאנחנו נמצאים בתחילתה של ישראל 2.0. לא בגלל שהכל יהיה טוב, בדיוק להפך. בפעם הראשונה מזה שנים אנחנו מבינים שאין נס בדרך. אבל מצד שני - אנחנו פה בשביל להישאר. לא הולכים להשמיד אותנו כל כך מהר. עד עכשיו חיינו בין שתי פנטזיות. מצד אחד פנטזיית האסון - שכל רגע הולכים להשמיד אותנו. מצד שני פנטזיית האקזיט - שאיזה מהלך מבריק, טכנולוגיה חדשה או מנהיג יוצא דופן יפתרו לנו את כל הבעיות. שתיהן אשליות. ישראל 2.0 תצטרך להיגמל משתיהן. לא אסון. לא אקזיט. עבודה קשה. שיפור מערכות, בניית מוסדות, הזרמת כמות גדולה של אנשים מצויינים למגזר הציבורי. מנהיגות טובה יותר, סדרי עדיפויות נכונים יותר. ראש הממשלה הבא יצטרך לחשוב כמו מנכ"ל של קורפורייט ולא כמו יזם סטרטאפ. והחדשות הטובות הן שרוב הבעיות שלנו אינן בעיות של יכולת, הן בעיות של ניהול. ניהול אפשר להחליף. מדיניות אפשר לשנות. מוסדות אפשר לתקן. יש לנו את כל התשתית שצריך כדי להצליח. יש לנו את אחד ממרכזי ההייטק הטובים בעולם, יש לנו את מערכת הביטחון הכי חזקה באיזור (עם המון בעיות שגם אותן נצטרך לתקן). יש לנו מיליוני אזרחים חרדים וערבים שאנחנו לא מנצלים אפילו חלק קטן מהפוטנציאל שלהם. יש לנו 3000 שנה של סיפור משותף. השבוע פגשתי מילואימניק צעיר. הוא סיפר לי שבשלוש השנים האחרונות הוא היה יותר בחו״ל מאשר בארץ, ושהרבה חברים שלו שוקלים לעזוב כי הם מרגישים שהם נותנים הכל למדינה שלא רואה אותם. שמעתי ממנו כעס. שמעתי ייאוש. אבל לא שמעתי אדישות. שאלתי אותו: תגיד, אם תהיה פה ממשלה נורמלית ומוסדות נורמליים, זה יהיה אחרת? חד משמעית, הוא ענה. הדור שלו חטף חתיכת טראומה. הם עדיין עמוק בתוכה. אבל כשהם ייצאו ממנה, הם יהיו הדלק שיבנה את ישראל 2.0. אני פוגש גם אנשים שהבינו כמה יקר המחיר של להפקיר את המרחב הציבורי לאחרים. חלקם עדיין בתוך המערכת. הרבה מהם מחוצה לה. אנשים רציניים שמדברים על כניסה לשירות הציבורי, על חינוך, על רשויות מקומיות, על משרדי ממשלה. לא כי זה נהיה זוהר. בדיוק להפך. כי הם הבינו מה קורה כשאנשים טובים לא נמצאים שם. אז כשאני מסתכל על ישראל אני לא רואה רק מדינה שבורה. אני רואה מדינה שנמצאת בתהליך של התפכחות כואבת. ההתפכחות הזאת לא תפתור את הבעיות שלנו מחר בבוקר. התיקון ייקח שנים. כנראה אפילו עשור. אולי הממשלה הבאה תיכשל ברוב מה שהיא תעשה, כי יהיו לה המון אורוות לנקות. יכול להיות שאת התיקונים העמוקים באמת תעשה רק הממשלה שאחריה. זה בסדר. שנה או קדנציה זה מעט. עשור זה המון. לפני פחות משמונים שנה סבא שלי והחברים שלו עצרו טנקים מצריים עם בקבוקי מולוטוב. היום אנחנו מעצמה אזורית עם עשרה מיליון אזרחים, כלכלה חזקה ותעשיית טכנולוגיה מהטובות בעולם. אני עדיין מעדיף לגור בישראל מאשר באיראן או בכל מקום אחר באזור. וכמו שעכשיו נראה שמצבנו בקאנטים - די ברור לי שעם שרים נורמליים שמייצגים את העמדה שלנו באופן חצי סביר, וממשלה שמקדמת אפילו רבע מדיניות הגיונית, אפשר יהיה לשפר את מצבנו באופן ניכר. אז כן, המצב מחורבן. וכן, יש לנו המון עבודה. לא יהיה אקזיט, לא יהיה ניצחון מוחלט, לא יהיה שלום עולמי. רק עבודה ועוד עבודה. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, נדמה לי שרוב הישראלים מתחילים להבין את זה. שאין קסמים. יש מדינה מצוינת שמנוהלת חרא, ציבור מוכשר שהתפזר לכל כיוון, והמון אנשים טובים שהבינו באיחור שאם הם לא יהיו שם, יהיו שם אחרים וראינו לאן זה מוביל. זה פחות סקסי מאקזיט ופחות דרמטי מאפוקליפסה. אבל זה כנראה הדבר האמיתי. והחדשות הממש טובות? באוקטובר הקרוב זה יבוא לידי ביטוי בקלפי. בזה ממש אין לי שום ספק. לכל דור יש האתגר שלו. למרות איך שזה נראה, אנחנו לא מתמודדים עם אתגר ההישרדות, אנחנו מתמודדים עם אתגר ההתבגרות. אם עוברים אותו, לא נשארים עם החצ'קונים לנצח.