ובעניין אחר - מעניין היה לחקור כמה כסף מבוזבז במדינה על עוגיות פח שאף אחד לא אוכל וצלחות הפלסטיק המאפסנות אותן. למה בעצם זה עדיין קורה? למה בכל-כך הרבה פגישות חשים צורך להניח גועל באמצע השולחן שמי שנשבר אוכל מרגישה עוד יותר גועל עם עצמו.ה. מוסכמות חברתיות זה 🤦🏼♀️
Fuck my life
נוצרתי פה לפני 14 שנים. חשופית מהממת ושנונה. הרבה מלח פוזר עלי מאז, נשארה רק רכיכה שרועה שמשתפת ציוצים מוכנים של טוויטר כי מה כבר יש לי לומר, שהבן שלי הפליץ לי לתוך היד היום? כי אחרי 14 שנים, זה מה שיש לי לומר.
#יום_השנה_שלי_ב-X
חברה מבארי שאלה לשלומי אז התלוננתי על דברים וזה הרגיש כמו לפגוש בפתח הגטו את החבר היהודי שלי ההוא מפעם שעכשיו מוזלמן שהרגע השתחרר ולספר לו איך כל הזמן הזה לא היה אפשר להשיג פינק ליידי באף מקום.
התכוונתי לכתוב שהדקות האחרונות של כיפור הן הדקות הארוכות ביותר בחיים, אבל אז נזכרתי בלידה.
ובלשבת לצד פעוט שעושה קקי מצחין בסיר בזמן שהוא מדווח על כל מאורעות היום ולא מוכן שאתרחק.
וגם בזמן שלוקח לו להיפרד משבלול בדרך חזרה מהגינה והזמן שלוקח לו להרדם.
ובקיצור חחחחח על כיפור
אני מתבוננת בבת השמונה חודשים שלי, שבכל רגע עירות עסוקה בחדווה במחקר הנדסי- פיזיקלי- קולינרי - סוציולוגי...
מתבוננת וקצת מקנאה.
כי הנה אני, בת 516 חודשים ולא רוצה לחקור דבר.
רוצה שהכל יהיה צפוי, קל ומוכר ובעיקר, רוצה לישון.
האם הכפות החדשות שרכשתי באמת פחות מוצלחות, או שזו רק אני שלעת זקנה לא מגיבה טוב לשינויים במשקל, בצורה.
אני כל-כך פאקינג בודדה.
אני מוקפת אנשים. חמודים מאוד. יש כאן טבע יפה, אוכל טוב ובנזוג אוהב שרק מנסה לשמח אותי, אבל אני לבד. לבד עמוק כזה, שצורב בגרון. מרגישה ששכחתי איך להיות עם אנשים.
חברת ילדות שלי חלתה לפני כמה שנים בסרטן הכליות. היא נלחמה, החלימה, הצליחה להביא ילדה בטיפולי פוריות ואז חלתה בסרטן השד. גם בו היא נלחמה אבל לפני כמה שבועות החלו פרכוסים ומאז היא מאושפזת חסרת הכרה. היום החליטו להפסיק טיפול תומך אז עוד כמה ימים חברה שלי, אמא לילדה בת 4, תמות.
התינוק שלי, בן שנתיים, עשה הערב משהו שבבת אחת הציף בתוכי כאב עצום של ילדה ששוב ושוב מענישים אותה בלהיות רעבה. ילדה רעבה שגדלה להיות אישה שמנה השרויה ביחסי אהבה-שנאה מתישים עם אוכל והגוף שלה.
נסגרתי בשירותים, משתנקת מבכי, מנסה לאסוף את עצמי לצאת חזרה ולהיות אמא שלו ולא ילדה פצועה.
עכשיו שנרדם אני כמובן נקרעת בין הרצון לאכול את כל הסוכר שבבית לבין הרצון להיות אדם שקול ומבוגר. בתוך הדילמה הזו מצאתי את עצמי שואלת אם אני באמת אוהבת כל-כך אוכל, או שאני פשוט חייבת להרגיש את תחושת המלאות הגדושה הזו כדי להרגיש בטוחה. זה כל-כך עצוב.
אלגוריתם שיזהה רק את התמונות של הבן שלי מתוך 137 התמונות שהסייעת של הגן שולחת כל יום, יסנן מתוכן את אלה שבהן לא מטושטש/מנוזל/עושה פרצוף תחת, ויעביר לי ישר לגוגל פוטוס לטובת היום ההיפותטי שבו לכאורה בלי נדר ט.ל.ח אצור מהן אלבום.
אני סופרת על יד אחת בזהירות מוקפדת את מספר הפעמים בהן שכבנו בשנה האחרונה, ולא זקוקה אפילו לכולה. קלישאה מהלכת של זוגיות מתמשכת ההופכת להורות ושותפות, שהיא אמנם מצויינת, אך הגוף והנפש מתגעגעות לאופן בו נפגשנו אי אז, בקלות נוטפת עונג, להיות מה שהיינו לפני בית ומשפחה.
*צעצוע המין הראשון שלי*
בעודי ממיינת ציוד עבור הגוזלית שצפויה להצטרף למשפחה (טפו טפו) אני מוצאת את בן השנתיים יושב מרוכז ושקט בעודו משחיל את המיני-פין שלו שוב ושוב דרך הטבעת של מה שאמור היה להיות צעצוע א-מיני לקטנה. ועל זה אמר בנהזוג, כל צעצוע הוא צעצוע מין כשאף אחד לא מסתכל.
דברים שמעולם לא דמיינתי שיתרחשו בחיי: לנסות להתרכז בוויברטור בזמן שתינוק אחד נוחר לידי, היד שלו מונחת לי על הכתף והבל הפה העבש מדגדג לי באף, ועוברית אחת בועטת בי מבפנים, משחקת סטנגה עם שלפוחית השתן שלי.