הסיפור הוא לא סמי אבו שחאדה ולא נז״א. הסיפור הוא אנחנו. הפכנו לחברה מופגרת ברגרסיה חברתית עמוקה. איבדנו יכולות בסיסיות לקרוא או לצפות ולהחליט בעצמנו, לחשוב באופן ביקורתי, לפקפק בסמכות, להציב גבולות לכוח, לפתור סכסוכים בלי אלימות ולדמיין עתיד שונה. זה אולי אחד ההישגים הגדולים ביותר של כוח פאשיסטי משחית - הרגע שבו כבר לא צריך לכפות על חברה סיפור מלמעלה, כי היא מתחילה לאכוף אותו בעצמה. לא רק שאיבדנו כבוד לחייהם של בני אדם אחרים. אנחנו מאבדים גם את היכולת שלנו להיות אזרחים ולא עדר. אפשר להחליף ממשלה. אפשר להפסיק מלחמה. אפשר לבטל חוק. אבל אי אפשר לתקן חברה שאיבדה את היכולת להבין שהיא מקולקלת - וזו אולי ההבנה הקשה ביותר מהחודש הזה.

על המקום שאליו הגענו צריך להודות בראש ובראשונה לאופוזיציה שהפכה את עצמה מקיר שהשלטון אמור להיתקל בו למסדרון שדרכו הוא מתקדם. אופוזיציה היא לא אוסף של אנשים שמחכים שהממשלה תיפול כדי להחליף אותה בכיסאות. אופוזיציה היא מאבק על גבולות המציאות הפוליטית ולומר "עד כאן". וכשהשלטון מזיז את ה״עד כאן״ עוד מטר ועוד מטר אופוזיציה אמורה להילחם כדי להחזיר אותו לאחור. לא לזוז איתו ואז להסביר לנו שהעמדה החדשה שלה היא בעצם עמדה ממלכתית, אחראית ומאוזנת. וזה בדיוק המנגנון שדרכו הימין ניצח וינצח. הוא מצליח לגרום ליריבים שלו לדבר בשפה שלו, לקבל את הנחות היסוד שלו ולהתנהל בתוך גבולות הלגיטימיות שהוא עצמו קבע. הוא אומר שהערבים הם החשודים המיידיים והאופוזיציה מתווכחת רק מי מהם חשוד מספיק. הוא הופך פסילה פוליטית לכלי לגיטימי והיא לא שוברת את הכלי, אלא מבקשת להשתמש בו באופן "אחראי". ואז היא עוד מבקשת מאיתנו לראות בה אלטרנטיבה. זו לא אלטרנטיבה. אלטרנטיבה נמדדת בשאלה אם היא מוכנה להילחם בתפיסת העולם שהפכה את נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' לאפשריים. אופוזיציה שלא נאבקת על גבולות הדמוקרטיה אלא מקבלת אותם מידי השלטון, שלא מגינה על הציבור שהכי קל להפוך לאויב פנימי, שכל פעם שהימין צועק "נאמנות" ממהרת לעמוד דום אינה מחסום בפני התהליך. היא חלק מהמנגנון שמאפשר אותו. זו לא אופוזיציה, לא שמאל ולא שמאל מרכז - אלא ימין אנטי דמוקרטי על מלא.

לא התכוונתי לכתוב על הבקשה לפסול את סמי אבו שחאדה מהתמודדות לכנסת. אבל אז ראיתי עיתונאים, שחלקם בעיניי כשלו בשלוש השנים האחרונות שוב ושוב בתפקיד הכי בסיסי שלהם לבדוק, לשאול, להטיל ספק ולא לקבל אוטומטית את גבולות השיח שמכתיבים להם מתייצבים עכשיו בנחרצות כדי להסביר למה סמי אבו שחאדה לא יכול להתמודד בבחירות כמו שהתייצבו לצד דובר צה"ל. קראתי את המאמר. וספק בעיניי כמה מתוך כל מי שממהרים עכשיו לחרוץ את דינו באמת קראו אותו. את כולו. לא כותרת עליו, לא ציטוט שנשלף מתוכו ולא פרשנות על פרשנות. אבו שחאדה עצמו הבהיר מאז שהוא מתנגד לפגיעה בבני אדם, פלסטינים וישראלים (מה שאי אפשר לומר על מי שבכלל לא רואים פלסטינים כבני אדם), ומעולם לא קרא לאלימות או תמך באירועי 7 באוקטובר. הוא גם אמר שאילו ידע בזמן כתיבת המאמר את ממדי הזוועות, לא היה מפרסם אותו. הוא מדבר על רגישות. על רגשות. על ההקשר. על גודל האובדן. אפשר לחשוב שהמאמר קשה. אפשר לחשוב שהוא נכתב בעיתוי מחריד. אפשר להתווכח עם הניתוח שלו ועם חלק מהניסוחים שבו. אבל חוסר רגישות, גם ברגע הנורא ביותר, אינו כשלעצמו תמיכה במאבק מזוין ואינו קריאה לפגיעה באזרחים. וזה המקום שבו אני מתקשה להבין את הקלות שבה עוברים מדיון על טקסט לפסילת אדם מהתמודדות בבחירות - בטח במדינה שבה המערכת הפוליטית ידעה ויודעת להכיל דברים אחרים לגמרי: נבחרי ציבור שהורשעו בפלילים, שמסיתים כלפי כל מי שאינו בדעתם (הסתה שעליה לא נחקרו מעולם) וגם התבטאו בהתבטאויות מפורשות ביחס לפגיעה באוכלוסייה אזרחית כולל מימוש שלהן. במקרה של אבו שחאדה לוקחים טקסט, מפרשים אותו, מוסיפים למה שנכתב בו משמעות שהוא עצמו מכחיש, ואז מבקשים להפוך את הפרשנות הזאת לעילה שתמנע ממנו להתמודד. אנשים שמעולם לא היו מעלים בדעתם להצביע לסמי אבו שחאדה מרגישים שהקול שלהם צריך לקבוע אם למי שכן רוצה להצביע לו תהיה בכלל האפשרות לעשות זאת. אנשים שלא יצביעו לו מבקשים לקבוע לאנשים שכן יצביעו לו אם האפשרות הזאת בכלל תהיה מונחת על פתק ההצבעה שלהם. כלומר הזכות לבחור היא מוחלטת כל עוד הבחירה שלכם נמצאת בתוך טווח האפשרויות שאנחנו (הרוב היהודי השלט) מוכנים לאשר לכם. זה משוגע. פסילת מועמד אינה רק פסילה של אדם. היא לא אומרת רק לסמי אבו שחאדה: אתה לא יכול להתמודד. היא אומרת לבוחרים שלו: אתם לא יכולים לבחור בו. אני לא צריכה להצביע לסמי אבו שחאדה כדי שהזכות שלו להתמודד תהיה חשובה לי. להפך. דמוקרטיה לא נבחנת בזכות שלי לבחור במי שאני רוצה. החלק המהותי שלה הוא שגם אדם אחר רשאי לבחור במי שאני לא רוצה, לא מסכימה איתו ולעולם לא הייתי מצביעה לו. אם אנחנו מתחילים לפסול את הבחירה הפוליטית של ציבור שלם על בסיס פרשנות מרחיבה לטקסט, בזמן שאותה מערכת יודעת להכיל הרשעות, מעשים ואמירות מפורשות כשהם מגיעים ממקומות אחרים אז הוויכוח כבר מזמן אינו רק על סמי אבו שחאדה. הוא עלינו. האם אנחנו במדינה דמוקרטית או שאנחנו לא - ונראה לי שרובנו יודעים את התשובה.