הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט נז״א בארה״ב. השקה בלב מנהטן, בלינקולן סנטר, מול קהל אמריקאי בפסטיבל הסרטים של ניו יורק. רציתי לצפות בעצמי, ואני מרגישה שפוספסו כאן בדיונים כמה נקודות מהותיות, ושחלק מעמיתיי גם עשו הנחות ליובל אברהם. דיסקליימר: אני כותבת את זה מנקודת מבט של עיתונאית בארה״ב כבר מספר שנים, מכירה היטב את השיח הקיצוני בשמאל ובימין האמריקאי, ורואה גם מהעיניים האלה את הסרט, שמתוזמן בהשקה בארה״ב רגע לפני אירועי הזיכרון של 7 באוקטובר. כמו שחלק מעמיתיי כבר אמרו, ברמה העיתונאית גם אני ראיתי בעיות מקצועיות של תיאורי אווירה והערכות כלליות שהמרואיינים נותנים, ללא דרך אמיתית לאמת, לבחון או למסמך אותן. יובל אברהם הציג את עצמו על הבמה הערב כעיתונאי חוקר – כלומר הוא אמור לקבל על עצמו סטנדרטים עיתונאיים, אלא שהסרט במקרים רבים לא עומד בהם על המסך. כישראלית בקהל חשוב לציין גם שיש גם תקלות תרגום בכתוביות שהופכות אמירות של חיילים שהופכות אמירות של חיילים לקשות יותר. אבל אני רוצה לדבר על נקודה רחבה יותר שחומקת לה בתוך הדיון הפנים-ישראלי, ולדעתי יש לה השלכות מרחיקות לכת – וזה החיבור המטריד שהסרט עושה בין המלחמה בעזה, לבין עצם הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל בכלל. באופן מהותי המסר של הסרט נוגע למשהו הרבה יותר גדול מהמלחמה הנוכחית – בעיניי הסרט מייצר נראטיב שקרי ומשוואות שגויות שמנתצות את לגיטימיות המפעל הציוני מראשיתו, מקעקעות את הישראלים באשר הם בהתבסס על סיפורים שרובם המוחלט לא זוכים לתאריך או מידע קונקרטי, וכוללים הרבה מאוד הערכות של מרואיינים שמדברים באופן לא ספציפי. הסרט פונה לפרוגרס השמאלני האנטישמי בשפה ובמונחים שלהם, וכך גם לימין הקיצוני. נז״א מציג עדויות קשות, יש ערך אמיתי בלחקור ולבקר, ורצוי שנדע לעשות את זה. אלא שבסרט הזה, במבחן התוצאה, ניתנת באופן מניפולטיבי במה ולגיטימציה לטיעונים נגד קיומה של מדינת ישראל וחיים ישראלים בארץ ישראל. הסרט מאשים דה-פקטו את הישראלים כולם, וכמעט את עצם קיומם במקום מושבם. יוצרי הסרט מסבירים שהמקרים שמתוארים נעשים בידי האליטה הישראלית: ״השמאלנים״ במודיעין הם אלה שנוהגים כך – מעין אמירה שהצופה הרגיל מבין ממנה: אם אפילו הם מדברים ככה על רצח עזתים ולקחו בכך חלק, אז רק תדמיינו מה אחרים אומרים ועושים. זה גם משתקף מהצילום על גגות תל אביב. ניסיון לקעקע את העיר היחידה שעוד איכשהו נתפסת מחוץ לגבולות ישראל כעיר ליברלית דמוקרטית. ישראלים בתל אביב (ומחוצה לה) נאבקו על קיומה של ישראל כדמוקרטיה, פיזית, במחאות, וספגו אלימות, כולל במחאות להפסקת אש בעזה. יובל אברהם מסמן בדרך לא מאוד עקלקלה את התל אביבים השמאלנים האלטיסטים כפעילים של ג׳נוסייד, רצח עם. כלומר, המסר הוא: אפילו האליטה, זו שהייתם חושבים שהיא ביקורתית ושיש לה עמוד שדרה מוסרי – אפילו הם – בהמוניהם – בני זונות רוצחים. ומכאן זה משליך כמובן על כל השאר. המסקנות של הצופים הן לא על אחריות היוצר, אבל העריכה מאוד ברורה ומכוונת למסקנה אחת. בעולם של דימויים ותמונות הסרט עושה עריכה מניפולטיבית להקמת העיר העברית הראשונה – ומייצר קו ישיר בין הקמת תל אביב ל׳ג׳נוסייד׳ כלשון הסרט. הסרט קופץ ומערבב בין תמונות של הקמת העיר תל אביב, תוך ניתוץ בתים ערבים באותם ימים, ואז, בקרוס, קאט ל: השטחת עזה, ׳ג׳נוסייד׳. החיבור הזה מוחק בתוכו כל דבר טוב וחיובי, ממאמצי שלום, ועד תרבות וקיום חברתי בישראל, באבחה אחת. כשרואים את הסצינה הזאת וקושרים אותה לקונטקסט של הסרט, דבר אחד ברור – הג׳נוסייד שאתם רואים שמתרחש בעזה – בדרך זו קמה ומתקיימת מדינת ישראל, באופן לא לגיטימי. כלומר, הסרט עושה שימוש בכלים קולנועיים אפקטיביים ובסיפורים שחולקים חיילי צה״ל, באופן שמקעקע את כל אירוע הקמת המדינה וקיומה כאירוע ג׳נוסיידי. המסקנה של הצופה היא: החטא הוא קדמון וכל העץ מורעל. אני מכירה היטב את התפיסה האנטישמית והאנטי ישראלית בקרב קיצונים בשמאל ובימין האמריקאי והבינלאומי. אני חיה בתוך האקלים הזה, אני מדברת עם האנשים האלה (שהולכים ומתרבים) יום יום. הקטע הזה בסרט הוא במקרה הטוב היתממות, ובמקרה הרע האשמה שכל כולה שיתוף פעולה והתכתבות עם הטענה לפיה אין מקום לישות ציונית בארץ ישראל, ומתחברת ישר לקריאות ששמעתי במו אוזניי בהפגנות שסיקרתי: ״מהנהר ועד הים״ ו-״לבנה אחר לבנה, חומה אחר חומה, ישראל תיפול״. יובל אברהם חוזר ואומר שהסרט הזה נועד לישראלים, אבל בפועל זה בדיוק הרגעים שהרגשתי שהישראלים היו גם תפאורה למען נראטיבים נוספים. הסרט חסר בקונטקסט. אין מספיק על 7 באוקטובר. אין קונטקסט על מי הם פעילי חמאס. ואני יכולה להרחיב עוד ועוד >>>