ביום הבחירות הקרובות, כל ישראלי צריך לקום בבוקר ולהצביע כאילו הקלפי שלו נמצאת בניר עוז. הוא קם, יוצא מהבית, ועל הדרך מעביר איזה ליטוף קטן על חור של כדור שנשאר לו בקיר. חותך דרך הדשא, וחולף על פני כתם דם שהשמש עדיין לא הצליחה למחוק, כאילו זו סתם שלולית. אחר כך הוא ממשיך אל השער של היישוב. אותו שער בדיוק שדרכו נתניהו פשוט לא טרח להגיע בשביל לנחם, במשך שנה וחצי שלמות. משם הוא הולך הלאה, עובר על פני שורת בתים נטושים, שרופים מבפנים, מקומות שבהם אין כבר אף אחד שיכול להצביע. בסוף המסלול הוא מגיע סוף סוף לחדר של הקלפי. יושב שם איזה איש אחד עם פרצוף קודר ומת, מגיש לו מעטפה בלי ליצור בכלל קשר עין. ואז הוא נכנס אל מאחורי הקרטון הכחול הזה. הוא לוקח פתק. זו רק חתיכת נייר, אבל היא שוקלת לפחות מאה קילו. הוא מכניס אותו פנימה, סוגר, ומשלשל לתוך התיבה חתיכת נייר אחת קטנה שכולה, מההתחלה ועד הסוף, נקמה.

אני תל אביבי. שמאלני, אם תרצו. כזה שהם נהנים לפטור בהתנשאות זחוחה כ״תינוק שנשבה״. אבל לפני שנתקדם, כדאי להניח על השולחן עובדה בסיסית: עברתי בחיי דרך תלמוד בבלי, שולחן ערוך, פרשות השבוע ורש״י. אני יודע לקרוא את הטקסט ההלכתי היטב. הטקסט הזה, שהימין והחרדים ניכסו לעצמם בגסות ורשמו עליו בטאבו ״שלנו״. ובכן, תדעו שזהו שטר בעלות מזויף. בואו נדבר קצת על ״סיעתא דשמיא״ שהם כל כך אוהבים לנופף בה, או ליתר דיוק, על היעדרה המוחלט. על האסונות הקולקטיביים שניחתו עלינו תחת המשמרת האמונית שלהם. יש להם הסברים כמעט אינסטנט. פסט-פוד של השגחה פרטית. כשאסון נורא מתרחש, קופץ איזה עסקן חרדי או רב מטעם עצמו, מצויד ביהירות של נביא שקר, ומסביר לקהל שהכל קרה בגלל יושב ראש כנסת גיי. אמיר אוחנה, נניח. משכב זכר. ככה הם פתרו לעצמם את התיאודיציה. אלוהים כועס על מצעדי גאווה, ולכן נשחטים כאן יהודים במיטותיהם. כמה נוח, קל, ומופרך. אז בואו ניכנס איתם לתוך הטקסט שלהם, ברבאק. נפתח את הספרים ונבדוק, לפי השיטה שלהם, מי באמת חוטא ומי מבריח מפה את ההשגחה. קחו למשל את הנהגת המדינה. המפלגות ה״אמוניות״ הללו יושבות, שותפות מלאות ומדושנות עונג, בממשלה שבראשה עומד אדם שעל פי ההלכה חטא באיסור החמור ביותר של ״ייהרג ובל יעבור״. ניאוף. איסור אשת איש. זה לא סעיף טרחני בהלכות עירובין, זה קודקוד ההרס המוסרי ביהדות. אבל אצלם? דממה מרופדת. אין שום קפידה הלכתית. יש רק תחשיב קואליציוני קריר. נמשיך הלאה. מהי המצווה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים בתורה? לא שמירת שבת ולא תפילין. ״ואהבתם את הגר״, ״כי גרים הייתם בארץ מצרים״. שלושים ושש פעמים. ציווי אובססיבי, עמוק, שלא להשפיל את האחר והמיעוט. ומה הם עושים ביום יום? קמפיינים שלמים של שנאת זרים. רוכבים על הדם והפחד, ואז עוד מתפלאים לאן נעלמה הסיעתא דשמיא. אלוהים הבטיח במפורש עונש חמור על הלבנת פנים כזו. ומה עם המושג ״חילול השם״? זה שאמור להרעיד כל קורא תורה. אלפי צעירים נלחמים בבוץ של עזה ולבנון במה שההלכה עצמה מגדירה כמלחמת מצווה ופיקוח נפש. ואצלם? קומבינה פוליטית. ממציאים הלכה מעוותת שבה אי אפשר להתגייס כי חייבים להתעפץ מול גמרא בישיבה ממוזגת, ולחיות על חשבוננו. הם קוראים לזה בחוצפה ״שבט לוי״. שקר גס. הרמב״ם היה בז להם. אין חילול השם גדול מלהשניא את תורת ישראל על עם ישראל בעבור תקציב וחוק השתמטות. הם נופלים שוב ושוב באשליה מסוכנת של בעלות. שכחו לחלוטין את סעיף היסוד בחוזה שלנו מול המקום הזה: ארץ ישראל לא ניתנה לעם ישראל בטאבו מוחלט, אלא כחוזה שכירות על תנאי. ״ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה״. הארץ הזו רגישה למוסר. כשהחוזה מופר, הארץ פשוט מקיאה את יושביה. לא בגלל יושב ראש כנסת הומו, אלא בגלל שחיתות, עושק, צביעות ממסדית, התנשאות דתית ושנאת חינם עיוורת. לפי הטקסט שלהם עצמם, הם אלה שמביאים עלינו את האסון.

אפשר לסכם את 4 השנים האחרונות בשלוש מילים: אירוע רב נפגעים