היום אני מצטרפת למפלגת ישר! ולצוות המנצח של גדי אייזנקוט, ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. לפני 35 שנים ההורים שלי החליטו לעלות לישראל. הם התחילו מחדש במדינה שלא הכירו את שפתה ואת המנטליות שלה. ויתרו על העתיד המקצועי שלהם. עבדו בעבודות קבלן בשביל דבר אחד בלבד - העתיד שלנו, הילדים שלהם. והם הצליחו. לפני 81 שנה סבא שלי יעקב הוטרן ניצח את הנאצים כדי להציל את משפחתו. והיום אני יוצאת להילחם על עתיד המדינה למען הילדים שלי. אני מצטרפת למפלגת ישר ואתן את כל יכולותיי וכוחותיי בשביל שגורי, עוז ואליאנה יחיו במדינה טובה יותר. במשך עשור אני עוסקת בזכויות של ישראלים דוברי רוסית. בלובי המיליון נלחמתי למען ניצולי שואה עניים שישראל שכחה ולהפסקת עוקצי הקשישים המחרידים. זעקתי את זעקת בירורי היהדות שעוברים יהודים שמגיעים להתחתן ברבנות ונלחמתי עבור תהליכי גיור מכבדים. פעלתי לשיפור תהליכי קליטת עליה במאבק עם ממשלה שלא רוצה את העולים החדשים ממדינות ברית המועצות לשעבר וניסתה בכל כוחה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. אבל זה לא מספיק. העשור האחרון לימד אותי שהדרך היחידה לשנות באמת היא בכנסת. ואין מקום נכון יותר עבורי מאשר הצוות של גדי. בחרתי בגדי כי הוא מקצוען, ערכי ואנושי. וב'ישר!' מצאתי את הבית האמיתי של דוברי הרוסית בישראל - כדי לפתור מה שלא פתרו 35 שנה. אני אפעל שמי שעשה את הצעד הכי ציוני שיש ועלה לארץ - ירגיש רצוי פה. שדור ההורים יפרוש בכבוד, שדור הילדים יוכל להתחתן בישראל. אני פה כדי להנגיש את כל שירותי המדינה לשפות, לשדרג את האולפנים, לפתוח אפשרויות תעסוקה, להילחם בגזענות ולהסיר את הבירוקרטיה. אני מתרגשת לצאת לדרך חדשה ולהזמין אתכם להצטרף אליי. כתבו לי אם תרצו לקחת חלק בניצחון.

בוריס היקר. סיפור חייך שלך מתחיל, כמו סיפורו של אברהם אבינו, מתוך כבשן אש נורא. לא באור כשדים, אלא בגיא ההריגה של באבי יאר. בערב יום הכיפורים, לפני 85 שנה, נפתחו שערי הגיהינום בקייב. 33,771 יהודים, ובהם בני משפחתך, הובלו אל הבורות. הם נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים. היית רק ילד, ילד בן חמש, בגיל של הבן האמצעי שלי, הצלחת לברוח לבד ברכבת שיצאה מאוקראינה ובאמצע הדרך הופצצה על ידי מטוסים נאצים. פתחת את הראש ואיכשהו שרדת, אבל הצלקות נשארו עד אתמול. אותה האש של באבי יאר לא הייתה רק אש של מכונות ירייה, אלא אש שאיימה לכלות את עצם הקיום היהודי, אבל אחרי האש החמה - הגיעה אש סובייטית קרה שביקשה למחוק אפילו את הזיכרון. ״על באבי יאר אין יד ואין מצבת״, כתב יבטושנקו, והשלטון הסובייטי עשה הכל כדי להשכיח שמי שנרצח שם נרצח בגלל היותו יהודי. אבל אתה, בוריס, כמו אברהם אבינו, סירבת לתת לאש לכלות את זהותך. בשנת 1968, כשהשלטונות הסובייטיים נאלצו לקיים שם טקס - הם סירבו להזכיר ולו במילה אחת את המילה ״יהודים״, אבל אתה לא הצלחת לשתוק. מהנדס רדיו צעיר בן 30, שיודע בדיוק מה המחיר של התנגדות למשטר הקומוניסטי, החליט לנפץ את אלילי השקר וההשתקה. עלית לבמה, פנים מול פנים מול הממסד, וזעקת את האמת הפשוטה והמסוכנת ביותר: ״הקורבנות היו יהודים, ואין להתייחס אליהם כאל אנשים חסרי זהות״. באותו רגע, בוריס, יצאת מכבשן האש אל המסע הגדול של חייך. ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״, כך מצווה אלוהים את אברהם בפרשה שנקרא השבת. עבורך, בוריס, ועבור מאות אלפי יהודי ברית המועצות שהלכו בעקבותיך, הציווי של ״לך לך״ לא הגיע כקול מהשמיים. הוא בקע ממעמקי הנשמה, מתוך געגוע של אלפיים שנה. אנחנו קוראים היום את המכתב הגלוי ששלחת לברז׳נייב, והוא מהדהד כמו תפילה מודרנית: ״אני יהודי. אני רוצה לחיות... אני רוצה לחיות בישראל. זה חלומי, זאת המטרה לא של חיי בלבד, אלא של חייהם של יהודים במאות דורות שקדמו לי, של אבות אבותיי שגורשו מארצם... כל עוד אני חי, כל עוד אני מסוגל להרגיש, אעשה כל מה שביכולתי כדי לצאת מן הארץ ולהגר לישראל... גם אם פירוש הדבר ללכת לשם ברגל.״ על ה״לך לך״ הזה שילמת מחיר כבד. הקג״ב, מכונית הוולגה השחורה, בית החולים לחולי נפש, ומחנה העבודה. כל זה יכול למלא תוכן לסדרות דרמה שלמות. השלטון הסובייטי חשב שאם יכלא אותך, הוא יכבה את הניצוץ. הם לא הבינו שאתה הפכת למגדלור. הפנים שלך, בוריס, היו הפנים הראשונות שהתנוססו על כרזות בארצות הברית במאבק לשחרור יהודי ברית המועצות. בזכות צעד אחד של אומץ עילאי, נפתחה המערכה של ״שלח את עמי״. אתה היית החלוץ לפני המחנה. בזכותך, ובזכות אסירי ציון כמותך ששילמו את המחיר, נפרצו שערי הברזל עשרים שנה מאוחר יותר, ומיליון יהודים וביניהם אני, משפחתי, והקהילה שלנו, זכו לקיים את ה״לך לך״ הפרטי שלהם. אברהם אבינו זכה להגיע אל הארץ המובטחת ולטעת בה שורשים. גם אתה, בוריס, ניצחת. ב-1972 הגעת הביתה. לצערי, הלכה אחריך כשעלית לישראל נאלצת להשאיר אחריך אשה וילדה קטנה. במשך שנים ניסית לעזור להן לעלות ארצה אבל הן חיו בצ׳רנוביל ומתו באסון הגרעיני ב1986. מתוך השבר והכאב, כאן בישראל בנית חיים חדשים, הקמת משפחה לתפארת, גידלת ילדים, וזכית לחיות בעיר האהובה עליך בעולם, בירושלים - העיר שבה חיית עד לפני שנה. הלכת לעולמך מוקף בשלושת ילדיך ועשרת נכדיך האהובים, בגיל 90. בוריס, באנו לכאן היום לא רק כדי להיפרד, אלא כדי לומר תודה. תודה על האומץ לעמוד מול כבשן האש, תודה שהזכרת לעולם מי אנחנו, תודה שסללת עבורנו את הדרך הביתה. אני אדאג שסיפורך יישאר חקוק בלב האומה כפרק של גבורה שלא תישכח. יהי זכרך ברוך. מתוך דברי ההספד שנשאתי היום בלוויה של בוריס קוצ׳ובייבסקי ז״ל.

נפטר בוריס קוצ’ובייבסקי ז״ל. רוב הישראלים לא מכירים את השם הזה. כולנו חייבים לו. אביו של בוריס נרצח בבאבי יאר, ערב יום כיפורים 1941. יחד עם עוד 33,771 יהודי קייב. ב-1968, בטקס זיכרון רשמי באתר הטבח בברית המועצות, אף אחד לא אמר את המילה ״יהודים״. בוריס, מהנדס רדיו בן שלושים, עלה לבמה בלי שהזמינו אותו. הוא אמר: הקורבנות היו יהודים. אי אפשר למחוק להם את הזהות. אחר כך כתב מכתב גלוי לברז’נייב. ״אני יהודי. אני רוצה לחיות בישראל״. ככה, בפשטות. בברית המועצות. פחות משבוע אחרי זה, הק.ג.ב. לקח אותו לבית חולים לחולי נפש. אחר כך משפט, ושלוש שנים במחנה עבודה. הפנים שלו הופיעו על כרזות וסיכות בארצות הברית. הוא היה הפנים הראשונות של המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות. בזכותו ובזכות אחרים כמוהו, הדלת נפתחה. עשרים שנה אחרי, עברנו בה מיליון איש. גם אני. ב-1972 הוא עלה לישראל. עבד בתדיראן, גידל שלושה ילדים, חי בירושלים. בשקט. בלי להתהדר. תודה, בוריס. על האומץ. על הדלת. הלוויה תתקיים היום (שני) בשעה 14:00 בבית העלמין ירקון. המשפחה מבקשת שתבואו ללוות אותו בדרכו האחרונה. הוא ראוי לזה. יהי זכרו ברוך.

שבוע חדש, ושוב עלבונות גזעניים במקום דיון פוליטי! אז לפי ינון מגל, אם גדי איזנקוט מרוקאי, הוא לא מסוגל לחשוב בעצמו, ובהכרח אשכנזים מפעילים אותו? אני לא מוכנה לחיות בישראל שבה משתמשים במוצא של בן אדם כדי לסתום לו את הפה. רוצים להתווכח עם איזנקוט? תתווכחו איתו על ביטחון, על כלכלה, על העתיד של המדינה. אבל כשבמקום טיעונים אתם שולפים ״קוף של אשכנזים״, אתם רק מראים שאין לכם שום דבר ענייני להגיד. הציבור הישראלי צריך שיח על העתיד, לא עוד ניסיון לסכסך בינינו בגלל המקום שממנו ההורים שלנו הגיעו.

היום יום העליה הישראלי. יום חגיגה למעשה הציוני הגדול ביותר - לעזוב את כל המוכר והידוע ולעשות עליה. לפני 35 שנה הוריי ארזו את חייהם ועלינו מאוקראינה לישראל. שני מהנדסים שעבדו בישראל שלושים שנה כעובדי קבלן - אבא בחשמל ואמא בניקיון, הכל למען הילדים. עלייה היא קשה אבל היא גם נס ציוני, כלכלי וחברתי שבזכותו קמה המדינה ובזכותו היא תחזור לפרוח. לצערי הממשלה הנוכחית שכחה את זה והפקירה את תחום קליטת העליה לאינטרסים פוליטיים צרים. רק 18% מהעולים שהגיעו ב-2015 - החלו אולפן. רק 17% עובדים במקצוע. 45% מרגישים שילדיהם לא נקלטו במערכת החינוך. והמחריד מכל - 55% מרגישים לא רצויים במדינת ישראל. בממשלה שיקים גדי איזנקוט לא יהיו עולים סוג א׳ ועולים סוג ב׳. משימתנו היא לבנות מדינה שכל עולה מרגיש שהיא בחרה בו ולכן אנחנו היינו המפלגה הראשונה שהשיקה מתווה בן 13 נקודות לקליטת עליה. גדי הציב יעד: שני מיליון עולים ב-20 שנה. אבל לא די בלספור עולים - אנחנו נספור את מי שהחליט להישאר. המשימה היא לבנות ישראל שרוצים לחיות בה, ושבה כל עולה מרגיש מהיום הראשון שהמדינה בחרה בו. יום עליה שמח, עולים יקרים, חדשים וותיקים. בתמונה - אני ומיטל, החברה הישראלית הראשונה שלי מרחוב וייס בנתניה. היום אישתו של חבר רשימה יקר @AlonFutterman - איך המעגלים מתחברים להם בדרך קוסמית.

עוד עשרה ימים לבחירות. סיימנו עוד שבוע של מפגשים ושיחות שנותנים לי עוד יותר כוח להמשיך לעבוד. תודה לכל מי שקיבל אותנו באהבה, שאל שאלות קשות ושיתף אותנו בדאגות ובתקוות שלו. מהשיחות האלה עולה מסר ברור: אנשים רוצים שישראל סוף־סוף תחזור לדרך הישר. ואני רואה כמה אנשים מוכנים לא רק לחכות לשינוי, אלא לקחת בו חלק. נשארו לנו עשרה ימים. בואו נהפוך את התקווה הזאת לתוצאה בקלפי.

הגעתי לישראל בגיל חמש, מברית המועצות. ממקום שבו השלטון שיקר לאנשים כל יום, הפחיד אותם ולא נתן דין וחשבון לאף אחד. אני מזהה את זה מקילומטרים. היום גדי איזנקוט ישב מול ינון מגל בבוקר ומול אמיר איבגי בצהריים. שאלות קשות. תשובות ישירות. גדי הזמין את נתניהו לעימות בשידור חי ונתניהו שוב סירב. מי שהאמת בצד שלו: מתייצב. מי שמפחד ממנה: בורח, משקר ומפחיד. מגיע לנו מנהיג שלא מפחד מאיתנו.

לא מזמן הסתובבנו בנתניה עם הפעילים שלנו. אחד התושבים אמר לי: ״תמיד הצבעתי ליכוד. הפעם אני מצביע ישר״. מה השתנה? הוא דיבר עם המתנדבים שלנו. הם הקשיבו לו וענו על השאלות שלו - בנחת ובגובה העיניים. בלי להטיף ובלי ללחוץ. פשוט דיברו איתו על מה שחשוב לו ולמשפחה שלו. השיחות האלה נותנות תקווה שאפשר לשנות. לא סיסמאות, אלא אנשים שמוכנים באמת להקשיב זה לזה. ובדיוק בשביל זה אנחנו צריכים מתנדבים ביום הבחירות. אנחנו צריכים אתכם ליד הקלפיות - לענות על שאלות, לעזור לאנשים להבין איפה ואיך מצביעים, ולתת מענה למי שרוצה להצביע ישר. כדי שהפעם הציבור הישראלי ינצח. הצטרפו לצוות המתנדבים שלנו ליום הבחירות. השינוי מגיע- ונביא אותו יחד. הרשמה להתנדבות: v.yashar-party.com/XYNxn2g

החודש אני יושבת רגע. בשביל קרין. זו השנה השביעית שחברת כתר @keter_il יוצאת ביוזמת "שבי רגע, הרגע הזה עשוי להציל את חייך", לרגל חודש המודעות לסרטן השד. כמדי שנה באוקטובר, החברה מייצרת כסאות ורודים, אליהם מצורף ברקוד לסריקה לקביעת תור מהיר, במטרה לעודד נשים לעצור רגע, להיבדק ובכך לסייע בגילוי מוקדם של סרטן השד. לפני שנה נפטרה קרין מסרטן שד. היא הייתה רק בת 35. ילדה יפה, עם עיניים ענקיות וחיוך כובש. בת הזוג של עמי. אמא של ליאו וריי. קרין הייתה בת דודה שנייה שלי. סבא שלה, אלי, וסבתא שלי, רבקה, היו אחים. במשפחות אשכנזיות-בריה"מיות זה מאוד קרוב. כל השאר נרצחו בשואה. כשרק עלינו לארץ, היינו שתי ילדות מעולמות שונים שמנסות לשחק באותה שפה. השפה של קרין הייתה שפת הצחוק והשמחה. התזזיתיות. העבודה הקשה. תמיד עסוקה בלעשות משהו, בלעזור למישהו. המחלה התגלתה אצלה כשהיא כבר מפושטת מאוד. קרין הלכה לרופא נשים. הוא זלזל. אמר שהיא צעירה ולא צריכה להיבדק. למרות ששתי הסבתות שלה נפטרו מסרטן שד. היא נלחמה עד הסוף. באומץ, בנחישות ומתוך אהבה עצומה למשפחה שלה. והיום המשפחה שלה פועלת להעלות מודעות לגילוי מוקדם - זה גם הצמיד שאני נושאת עלי. הצמיד של קרין. קבעו תור לכירורג שד. עכשיו. היבדקו לפחות פעם בשנה. אל תזניחו. שימו תזכורת ביומן כל חצי שנה. ככה אני עושה. אל תתנו לאף רופא למנוע מכן בדיקה. ואל תגידו "לי זה לא יקרה". שבו רגע. סרקו. קבעו תור. הרגע הזה יכול להציל לכן את החיים. קרין אהובה, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. #שבי_רגע

שלוש שנים יורקים על ילדה בבית הספר. משפילים אותה. מאיימים. דחפו אותה במדרגות. השבוע אמא שלה פנתה אליי. אמא עולה. הבת נולדה פה. דור שני. ישראלית. בכיתה ט’ בראשון לציון. ומה המערכת עשתה? רשמה לה חיסורים. כן. ילדה שפחדה להיכנס לבית הספר - קיבלה “היעדרות”. כאילו הבעיה היא היא. האמא הלכה למנהלת. לצוות. למשטרה. דפקה על כל דלת. היום הילדה בבית. לא לומדת. מפחדת ללכת לבית ספר. ואני מקשיבה לה ורואה את אמא שלי. כמה פעמים היא עמדה מול פקידים, מחפשת את המילים הנכונות בעברית, ומרגישה שלא באמת מקשיבים לה. ואני רואה גם את עצמי. ילדה של עולים שלמדה מוקדם מדי לא לספר בבית. כי לאמא ולאבא יש מספיק. זה בדיוק מה שאני הולכת לשנות. בממשלה הבאה בהובלת גדי איזנקוט, להורים תהיה כתובת מחוץ לבית הספר, שחייבת לבדוק ולענות - ובשפה שלהם. מי שפוגע הוא זה שיזוז, לא מי שנפגעה. תהיה תכנית סדורה למלחמה באלימות ובגזענות בבתי הספר, והעונשים יוחמרו. ההורים שלנו לא עלו לכאן כדי שהילדים שלהם יפחדו. הם עלו כדי שיהיה להם בית.

רבוטה רבוטה רבוטה | יוליה איתן בפרק החדש של ״99 זה לא 100״, אלקס ריף מארחת את יוליה איתן, מנכ״לית המרכז האקדמי רופין. בשיחה כנה היא חוזרת לדרך העצמאית והמעצבת שעברה – כילדה שעלתה לבדה ממוסקבה בגיל 11 לבית שמש, וצמחה עד לתפקידי הנהגה בכירים בשירות המדינה ובאקדמיה. יוליה משתפת בחוויות הילדות בבואה לארץ, בבחירה המודעת שלא לוותר וללכת על "ייצוג הולם", ובמחיר האישי והמשפחתי שהוריה שילמו כשעבדו בלילה במפעל פלסטיק כדי לאפשר לה לבנות עתיד. היא מתארת את הלמידה המתמדת, החשיבות של עבודה קשה ("רבוטה"), והתחושה שלא מגיעה שום הנחה בדרך למעלה. בשיחה מעוררת מחשבה היא צוללת לסוגיות הבוערות של החברה, תעסוקה והחינוך בישראל: הצורך בלחימה בלתי מתפשרת בניידות חברתית, האתגרים הייחודיים של הנגשת השכלה פריפריאלית, השפעות הבינה המלאכותית (AI) על שוק העבודה העתידי, ואיך שומרים על ערכים, נחישות ועשייה גם כשהדרך מלאה במכשולים. ספוטיפיי tinyurl.com/5n7r7fpd יוטיוב tinyurl.com/4wywdw6n אפל tinyurl.com/4z6jmvnm

אם אנחנו לא נסתדר ונריב בינינו לבין עצמנו, אין לנו סיכוי במזרח התיכון.

עוד מקרה אלימות - ושוב מענישים דווקא את מי שנפגע. פנו אליי הורים לתלמיד בבית הספר ״רמת הנשיא״ בחיפה. לדברי האב, בנו, תלמיד כיתה ז׳, וחבר שלו הותקפו בידי קבוצת נערים שהיכו אותם וזרקו עליהם כיסאות. גם המורה שניסתה להגן על הילד נפגעה בראשה. המשפחה אומרת שזו לא הפעם הראשונה. ילדים נוספים מספרים על קבוצה שכולם מכירים ומפחדים ממנה, ועל איומים כלפי מי שמנסה לדבר. אחרי התקיפה הקודמת, הילד התחיל להסתובב עם גז פלפל. לדברי אביו, הוא לא השתמש בו - רק הראה אותו כדי שיוכל להיחלץ מהמקום. אבל בית הספר השעה אותו כי הביא איתו גז פלפל. איך יכול להיות שדווקא הילד שהותקף נענש? במקום לבדוק לעומק את נסיבות התקיפה, חיפשו במה להאשים את הקורבן. בממשלה הבאה נפעל למיגור תופעת אלימות נוער גם בכלים חינוכיים, תכניות לנוער בסיכון ותקצוב ייעודי למניעה בבתי הספר. ילד צריך להגיע לבית הספר כדי ללמוד - לא כדי לחשוב איך להגן על עצמו ממי שפוגע בו.

עבר עלינו שבוע עמוס, עם לא מעט רגשות מעורבים. ועוד הרבה עבודה לפנינו. ממשיכים בכל הכוח ובביטחון לקראת הבחירות ב־27.10 - ישראל חייבת לנצח 🇮🇱💪

מר שיקלי, תתבייש ותתנצל.

היום באזכרה של איתי חן שנפל בקרב ונחטף לעזה ב7.10, אבא של איתי, רובי, סיפר שנאמר לו שהכיתוב המקובל על כרית המצבה הוא "נפל בקרב" אבל המשפחה הרגישה שחסרה מילה קריטית, כי איתי נפל בקרב ונחטף. גופתו של איתי הוחזרה לפני 11 חודשים, אבל הכיתוב על הכרית הוחלף רק אתמול. 11 חודשים כדי להוסיף מילה אחת- קשה, נכונה ואמיתית. איתי נפל בקרב בגבורה מתוך הערכים עליהם התחנך, בהגנה על תושבי העוטף. הוא נחטף ע"י חמאס והוחזק במשך שנתיים שלמות. התוספת של המילה "ונחטף" על הקבר שלו מזכירה לא רק את הגבורה של איתי וחבריו לטנק בצוות ״פרץ״, אלא גם את המחדל העצום של אותו יום והשנתיים שבאו אחריו. היום, שלוש שנים אחרי אותו יום חשוב שנתייחד עם זכר הנופלים אך שלא נשכח שהאחראים והאשמים במחדל עוד לא לקחו אחריות עד היום. ובמילותיו המסכמות של נאומו של רובי- ״לכו להצביע״.

בישראל של 2026, יציאה לפיצרייה יכולה להיגמר במיון. וגם יציאה לעשן. טיול בפארק. צפירה בכביש. הנה מה שקרה בישראל בשבוע האחרון: רעננה: נער עולה בן 15 הוכה ליד פיצרייה. חבלת ראש. נתניה: שלושה מבוגרים היכו ילדה בת 14 בפארק. ואת אחיה. בן תשע. למה? סתם. אשדוד: הוגש כתב אישום נגד שני צעירים על קורקינטים שרדפו אחרי נהג שצפר להם. לפי האישום, אחד מהם דקר אותו כמה פעמים. בת ים: בני נוער תקפו אזרח הודו בן 26. הוא ביקש מהם ללכת הביתה וקיבל דקירה בגב. אז אני שואלת: איפה המשטרה? איפה בן גביר? לאן הלכו התקציבים של המשרד לביטחון לאומי? לתנינים? אנחנו לא צריכים עוד תרגיל יח"צ. אנחנו צריכים שוטרים ברחובות. כי ברחובות כבר דוקרים אנשים ומכים ילדים. ואת העבודה של המשטרה עושות המשפחות. הן מחפשות עדים בעצמן. מבררות מי בכלל מטפל בתיק. רודפות אחרי תשובות שלא מגיעות. זה איבוד שליטה מוחלט על ביטחון הפנים. וזאת התוצאה של העבודה של הממשלה המבישה הזאת. אני רוצה שהילדים שלי ושלכם ייצאו לגן משחקים ויחזרו הביתה בשלום. שמבוגרים יחזרו מהעבודה בלי סכין בגב. זה לא מותרות. זה המינימום. על זה אנחנו משלמים מיסים. ב-27 באוקטובר יש לנו הזדמנות לשלוח אותם הביתה. לבחור באנשים שלא רודפים אחרי קליקים וכותרות, אלא בונים מדינה שעובדת בשבילנו. אל תפספסו אותה.